לימור בוחרת באור

 “אני זוכרת איך הייתי קודם, לפני שהכרתי את המעגל. שקועה עד צוואר בחומרים ממכרים: טונות של עבודה, התנהגות פזיזה בכבישים, אגו מעורער, הניזון ממחזורים של תוקפנות וחרטה.”

“עצם הישיבה במעגל היא השיתוף”, מדגישה לימור, “להשתתף בהקשבה לאחר, ובעצם בהקשבה פנימית לעצמי, לילדה הקטנה שבי, שלא תמיד יש לי, המבוגרת, יותר מדי זמן לשמוע אותה, להאזין למה שלפעמים היא צריכה אפילו לצעוק, כדי שאבין שהיא לא מקבלת מספיק תשומת לב”.

“בקצב המטורף שלי היום, אין לי את הפריווילגיה ליסוע רחוק, לדרום, ולהיעלם לסדנה של עשרה ימים מלאים”, מודה לימור, “אבל יש לי ערב ויפאסנה באזור המרכז. פעם בשבוע, סשן של שעתיים, שממלא את המצברים, מחדש את הכוחות ואת האמון ביכולת שלי להבין את עצמי, ולדעת להשתמש נכון בכלים שלי”.
  •  כאב חשוף – סשין אישי – פורסם ב- 19 פברואר 2012

“אני פורשת את מכאוביי לפניו”, מתוודה לימור, “הוא מעמיד מולי מראה גדולה ובהירה. מי את היום? הוא מזכיר לי את הדרך הארוכה שעשיתי. חוזר ומדגיש את המציאות. לא מייפה, רק ממשיך להחזיק את המראה באופן מאוזן, כדי שאראה בדיוק איך אני נראית, מורכבת ואנושית, חלשה ועוצמתית, פשוט חוזרת הביתה”.

כשאני מספרת על מעגל השרינג, אנשים מרימים גבה בפליאה. “מה, זה לא עולה כסף?, פה בישראל?!”….

פסח הוא חג האביב, התחדשות בטבע שמפיחה תקווה בלב שנחלץ מהפוך של החורף. אבל פסח הוא גם חג מאוד משפחתי. ההתכנסות בליל הסדר סביב שולחן ערוך ומגוהץ, עם כלים יפים והמון קרובי משפחה שמלווים אותך מאז שאת ילדה, ובעצם לא מאפשרים לך לגדול כמו שהיית רוצה………

“לא יודעת מה יותר כאב לי”, משתפת לימור, “שרירי צד הגוף שנתפסו ובכל תנועה ונשימה הרגשתי כאילו מיתרי השרירים עומדים להתפקע, או הבקשה לעזרה, ההודאה שנפלתי, שאני חלשה, נזקקת”.

עם הכלים שרכשה לימור במעגל היא למדה כי “מותר לי לקבל. להניח לאחרים לתת, להיות רגועה ונינוחה בעת שמישהו אחר דואג לי, מייעץ לי, בוחר עבורי את הטוב ביותר”.

“האם אני באמת עסוקה שאין לי פנאי לכלום, או שאני חוששת יותר מחלון ריק בלו”ז?”, תוהה לימור, כשסבל פיזי מביא את הערנות שלה למקור הכאב. “על הנייר, אני עושה המון דברים וכל דקה חשובה לסיום רשימת המטלות שפרק הסיום שלה טרם נכתב. לכאורה, אני בשליטה על המכונה רבת הזרועות הזאת, אבל בתכל’ס בא לי להוציא את הצ’יפ וללכת לבקר בארץ החלומות…”

“עוד מפגש קבוצתי ועוד סשן פרטי והתחלתי להשיל מעלי קליפות גסות של זהות, מעמד, יוקרה וכוח. פתאום רציתי לחזור להיות מי שאני לפני שהפכתי למקצוע במשרה מלאה”

“אני מסיימת את הקפה, ומביאה את תשומת הלב אל תוכי. אני, אותה שדונית אגו בנדנדה לא מאוזנת, אחראית לחיים הללו…..”

“רציתי לצעוק: למה לא היית המורה, האמא, החברה, כשהייתי צריכה אותך, כדי להתפתח על פי הפוטנציאל שלי? למה גדלתי בלעדייך, וענפי היצירתיות שלי התעוותו בחיפושן אחר שמש של הזנה ותמיכה?”

“המונולוגים הדרמטיים לא מרגשים אותו, הבורות שאת חופרת לא מפתים אותו, הפערים מתרחבים ואת בוכה. המסכה נסדקת והכל פורץ מתוכך – הפחדים, החששות, הבדידות, התשישות, הקריסה… רוצה לברוח מכאן, אבל לאן…”

“פעם בכמה זמן האנרגיה שלי, ויש לי המון, מתנקזת לכעס אחד גדול. ”

“הכל זעק אלי, ההגשות בלימודים שכבר דגדגתי את סוף המועד, הדד ליין של הכתבות לאתר החדש שעדיין הייתי אמורה לעשות רושם טוב, הקולות של האמהות בקבוצת הגמילה בחיתולים שהקמתי בפייסבוק, חמותי שרצתה תמונות של האפרוח בווטס אפ…”

 

זה לא רק להמתין לבית ריק בצהרי היום, למצעי סאטן קרירים וליד שנשלחת למגירה התחתונה בשידה בחדר השינה. מוציאה חרש את פרפרון הרטט בצבע ירוק זרחני, מוחה ממנו את האבק ומחליפה סוללות.

לעשות אהבה עם עצמך זה לפעמים לבכות את הגוש שתקוע בגרון, דמעה אחר דמעה לפרק את הכאב לקוביות קטנות של הבנה ובגרות. ואז להתמיר אותן לקבלה ונחמה עצמית………

להתחזק מזיכרון של רגע שחור. להציע חיבוק במקום כעס. בקיצור, להיות ילדה גדולה.

לפני שהפכתי להיות אמא, המוגדרת על פי כמות החיוכים של צמד גוזליה ופעילותה הענפה במעגל האמהות העירוני, הייתי גם בת. הייתי ילדה קטנה ואחר כך נערה גדולה וגם בחורה לא קטנה ולא גדולה, שהגדירה את עצמה מול וכנגד האשה הראשונה בחייה.

בין להיות ילדה טובה לבין להיות אמא טובה – יש מקום גם לצעקות שלי.

אני רוצה לצעוק כל כך חזק שאלף מראות מודעות עצמית יתנפצו לרסיסים……….

לסשן האישי נכנסתי שחצנית, מוחצנת, עם טייטל “מיוחדת”, יצאתי שגרתית, רגועה, ובעיקר יותר מאושרת