מיקרו של שפע – נתינה ללא תנאי

כשאני מספרת על מעגל השרינג, אנשים מרימים גבה בפליאה. “מה, זה לא עולה כסף?, פה בישראל?!”.
עצוב איך התרגלנו לשלם על כל דבר, והרבה, ופתאום לקבל מתנה לנפש ללא תשלום – מתנגש לנו עם כל ההתניות שמקועקעות בנו בדם זהוב.
כבר בילדות רובנו נתקלים ביחס אמביוולנטי לכסף. מצד אחד, המבוגרים עובדים קשה על מנת להשיגו ואף מתפארים בהשקעה הנדרשת, מצד שני כל הזמן מטפטפים לנו שזה לא חינוכי לרדוף אחר מטרות חומריות. בקיצור, יחסי סגידה-סלידה מבלבלים.
אנחנו לומדים מהר שלכסף יש תדמית מלוכלכת אולם בו זמנית הוא עושה מאוד טוב. בערך כמו היחס למין ומיניות (אבל זה כבר לפוסט אחר).
לכן כשהגעתי למעגל בפעמים הראשונות, כל הזמן חיפשתי את הקאטצ’. איפה הרגע שבו המציאות תנפץ את הבלון החלומי הזה – של מעגל שיתופי באמת רוחני, שלא עולה מיליונים בשביל להתחבר לעני הפנימי שלי – ואני אוכל לומר בתחושת רווחה לכל המתיפייפים בלבן “אמרתי לכם, אין דברים כאלה”. אבל זה לא קרה, וזה לא קורה כבר יותר מעשר שנים. כן, כבר כמה וכמה שנים טובות נפגשים אנשים, מכל המינים, מכל המגזרים, במעגל אחד צנוע אי שם בדרום מרכז הארץ. והמארגנים לא מבקשים לעצמם טובות הנאה, או דמי כניסה או כל דרישה חומרית שעלולה בעצם לפגום בערך הנתינה.
לתת משהו מבלי לבקש תמורה זה שיעור מאוד קשה, גם להולכים בדרך ואפילו למורים. התחושה הטבועה בנו, שוב מילדות, היא שאם נותנים מבלי לקבל בדיוק באותו הערך – יוצאים פרייאריים (זה אגב, “נותנים” באידיש).
אני זוכרת איך באחת הפעמים הראשונות שנתתי לזולת, כאב לי כאילו חותכים בבשרי. קיבלתי מיקרו חדש וחשבתי להעביר את הישן לאחת מעמותות הצדקה. פעולה מאוד פשוטה, לשים באוטו ולנסוע למרכז שלה, ויש אפילו עמותות שאוספות מהבית את הציוד. קלי קלות. אבל כמה התנגדויות התעוררו במהלך הקטן הזה…
ראשית עלה לי בראש קול ההיגיון, “איך את נותנת מכשיר שעוד עובד למישהו אחר? ואם המיקרו שלך יתקלקל, מה תעשי, תבזבזי כסף על חדש? עדיף לשמור את הישן במחסן”. כן, שיעלה אבק ויתקלקל… אחר כך, נשמע קולה של הצדקנות, “אין בעיה, תני את המיקרו, אבל למישהו שאת מכירה. תשקיעי בחבר, כך שהמעשה ישתלם לך בעתיד”. כן, מיד אוציא את הפנקס ואתחיל בהתחשבנות.
אחר כך לא הצלחתי למצוא זמן לקחת את המיקרו לעמותה. פתאום נהייתי עסוקה מעל הראש, אין אפילו רבע שעה לצדקה. אז לקחתי את ה-15 דקות שלא היו והשקעתי בהתבוננות פנימה. ראיתי את כל פחדי הכסף שלי. היה עצוב מאוד להיזכר בתקופה שגרתי בדירה שכורה והיו ימים שאכלתי רק קורנפלקס, אבל יותר עצוב היה בעיני אותה משפחה ברוכת ילדים שזקוקה למכשיר לחימום מהיר של מזון, שתקוע אצלי בארון, במקום על השיש במטבח שלה.
נזכרתי במעגל, שעוטף אותי בשפע ללא תנאי, וריפאתי את פצע העוני האישי שלי בדרכיו. פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי כמה חולצות שכבר קצרות עלי (וגם אם אופנת חולצות חושפות הטבור תחזור- אני אוותר), אחר כך עמדתי מול הספרייה. היו שם כמה ספרים שכבר קראתי המון פעמים, וסביר להניח שבעידן האינטרנט אני אעדיף מאמר מוקלד על פניהם. בדקתי גם בארונות המטבח, אחרי החתונה קיבלתי כמויות של כלים וסירים, ואני מבשלת כרגע לשניים וחצי נפשות, כך שאני ממש לא צריכה גדוד של מצופי טפלון.
ארזתי הכל יפה בשקיות זבל שחורות, והוספתי כמה חבילות טושים, מדבקות צבעוניות, פלסטלינה ומספריים שחותכות מגניב (יש לי פטיש למוצרים של גננות). כשבאתי לצאת, קלטתי שבחוץ יורד גשם מבול, ועכשיו אני גם צריכה לסחוב הכל לאוטו, ואז לפרוק בעמותה. במקרים אחרים הייתי צועקת “אוף!!!” ודוחה הכל. אבל אחרי שפרקתי את תחושת הפחד שהיתה כמו עול על כתפיי, הייתי קלילה ודילגתי בין הטיפות.
יכולתי לשמוע את קולו של אדם חכם, שמתרגל נתינה כל חייו ומדגיש את חשיבותה בערבי המעגל. “נתינה מתוך שפע היא נתינה ללא מאמץ, אינה גורעת דבר, אינה מותירה חור גדול של ספקנות בלב האוהב. יותר מיזה, נתינה מתוך שפע מכילה בתוכה הנאה גדולה”. על איזה שפע אתה מדבר?, תהיתי, יש שכר דירה לשלם ומטפלת, ואוכל שעולה יקר. “השפע שלך”, התשובה היתה ברורה, “תהיי עירנית למקורותיו ותני ממנו, כדי שינבע ויתחדש”.