אמא של עצמי – פריימל בפסח

פסח הוא חג האביב, התחדשות בטבע שמפיחה תקווה בלב שנחלץ מהפוך של החורף. אבל פסח הוא גם חג מאוד משפחתי. ההתכנסות בליל הסדר סביב שולחן ערוך ומגוהץ, עם כלים יפים והמון קרובי משפחה שמלווים אותך מאז שאת ילדה, ובעצם לא מאפשרים לך לגדול כמו שהיית רוצה. הם מעין עיניים שוטרות שעוקבות אחריך, וכופות עליך את המסדר המשפחתי, את האחסון בקופסא שלא תמיד תואמת את הרצונות המתפרצים שלך. מצד שני, אין אף בן משפחה להאשים – הרי כולנו באותה צלחת; כופתאות עגולות וכשרות שהיו שמחות להעביר את הערב בפאב מלא זרים.

באווירה חגיגית זו נערכת השבוע סדנת פריימל – “רגשות ראשוניים” – בנווה שלום, בהנחיית התרפיסטית הוותיקה פו’גה. הסדנה עוסקת, בין השאר, ביחסים עם ההורים שלנו, בעיצוב האופי שלנו בתגובה למה שחווינו בבית. מעין ליל סדר ארוך ונוקב, שהאפיקומן הוא לבו של הילד הקטן הנחבא מתחת לערימות של מנגנוני הגנה והתניות.

אני חושבת על הילד שלי, הוא בקושי בן חצי שנה. גוזל. פעם מישהו הסביר לי את ההבדל בין גוזל לאפרוח. שניהם זאטוטים חמודים, אבל אפרוח פורח מהקן (עצמאי) וגוזל גוזל מהוריו (תלותי). והקטנצ’יק שלי אכן גוזל. הוא לוקח את הזמן הפנוי והלא פנוי שלי בידיו השמנמנות, מועך לכדור דמיוני – וזורק רחוק. הוא קובע את סדר היום שלי לפי שעות הערות והשינה שלו. הוא דוחק החוצה את העצבות והציניות והקטנוניות מחיי, ומעמיס בהם שמחה ואושר ותמימות בשפע.

אני נהנית איתו, גם כשאני כל כך עייפה, שוחה בים של דאגות אימהיות. הוא גלגל ההצלה שלי, אי של שפיות בעולם המטורף הזה.

אני משכיבה אותו לישון, ילד קריסטל שלי, וחושבת על הפריימל. בסוף היום, שזה שמונה בערב, אני יושבת על ספת פו הדב שלו ומשחזרת את אירועי היום. מקווה שלא גרמתי יותר מדי נזקים בהתנהלות חסרת הניסיון שלי איתו. בכל זאת, אני אמא טרייה. אבל לא רק.

למרגלות עריסתו של התינוק שלי, מתעוררת הילדה הקטנה שלי. זו שרגילה שכועסת עליה אם היא טועה. שמאשימים אותה בכל צרות העולם אם היא העזה לחשוב בכיוון הלא נכון. זו שמנסה להיות בסדר עם כולם, אבל גם רוצה להיות אמיתית עם עצמה. זו שהיא רק בת 12 וכבר כבד לה בכתפיים. זו שעוטה מסכה של ילדה טובה, אבל כותבת סיפורים אפלים למגרה.

אני אוהבת אותה. היא יפה, עם עיניים חומות פקוחות לרווחה, עם צלקות בזרועות. ילדה שהיצירתיות שלה רק גוברת עם כל סורג שכולאים אותה.

פעם זה היה מעציב אותי, אבל היום יש לי את הגוזל, והוא שמח וטהור כמו מים במעיין. מאז הלידה, אני מרגישה שקיבלתי הזדמנות שנייה, שנולדתי מחדש. הפעם אני בצד השני, של המבוגרים. אלה עם האחריות, אלה שאף אחד לא יכול להציק להם. אלה שאם הם לא שומרים עלינו, אנחנו בתור ילדים בונים ביצורים גבוהים סביב הרגשות שלנו.

בלילה, אני פותחת את שערי הלב שלי, ומוציאה את בובת הילדה הקטנה. אני מניחה אותה על הברכיים ומביטה בעיניה. אני מחייכת ומלטפת. בידיים של רייקי אני מזרימה אמון לגוף הפצוע שלה. אני אוהבת אותך, אני לוחשת, את מושלמת כמו שאת. הדמעות שזולגות על פניי מרככות את המחסומים, את ההתנגדויות הישנות לריפוי, ולאט לאט נשטפים הזיכרונות הכואבים החוצה, גלים של לכלוך כמו אחרי ספונג’ה יסודית. אני מפנה את הצעצועים מהשטיח בחדרו של בני הישן, ונשכבת, מקופלת בתנועת עובר. מחבקת את כתפיי, מנענעת את גופי בעדינות. עכשיו אני אמא של עצמי.