חיבוק של אהבה

ההתפרקות הגיעה דווקא כשהייתי רגועה. כל כך רגועה עד שאננות מרחפת. שחיתי באמבטיה של עונג עם התדמית החדשה שלי בתור אמא, והתעלמתי מכך שאני עדיין מתפקדת בדפוס ההתנהגות הישן והלא ממש טוב של “העמסה עד התמוטטות”. ואז זה קרה. התרסקות קטנה אך החלטית, שלשם שינוי לא קדמו לה התפרצויות זעם דרמטיות, אלא פשוט צנחתי מטה, רצוצה מהכובד. בדומה לאלכוהול, לא שמתי לב שעברתי את גבול היכולת שלי, אלא רק לאחר שהייתי ממש רחוק בתוך אזור הסכנה.

ככה זה כשאני אמא טרייה שעדיין מנסה ללהטט את החיים שלי כאילו אני לא ישנה רק ארבעה שעות בלילה במשך חצי השנה האחרונה, ותוך כדי לא מוכנה לוותר על כל הדברים שאני אוהבת לעשות, ושנותנים לי את התחושה שאני יותר מעוד אמא אווזה. כן, אני עדיין מגניבה. גם כשאני נרדמת מול הטלוויזיה כבר בעשר בלילה וליסוע לבלות בתל אביב נראה לי כמעט כמו לטוס לירח. גם כשהיום שלי מורכב בעיקר מהחלפת חיתולים ושירי ילדים, לצד צפייה מהופנטת בגור האדם המתוק עלי אדמות מתוודע לאפשרויות הבלתי נגמרות הטמונות בגופו. אני עדיין פה, מלאת מרץ, פותחת פה גדול לבלוע את העולם, לפחות עד  שהגוזל יתעורר…

וכך, בסיומו של יום ארוך, אחרי שצלחתי אתגר אקדמי וכתבתי בפחות מחמש שעות הגשה ללימודים, תוך כדי שאני מניקה, מחליפה, מקלחת ומשוחחת בג’יבריש עם התינוק שלי – אותת הצד הימיני של גופי למצוקה וקרס אל תוך מערבולת כאבים, שלא שככה גם כשסוף סוף נשכבתי לישון.

לא יודעת מה יותר כאב לי, שרירי צד הגוף שנתפסו ובכל תנועה ונשימה הרגשתי כאילו מיתרי השרירים עומדים להתפקע, או הבקשה לעזרה, ההודאה שנפלתי, שאני חלשה, נזקקת. הילדה הקטנה שבי לא אוהבת להיות תלויה באחרים, זה מעלה בה זכרונות לא נעימים מהימים שהיתה חסרת ישע מול כוחם של המבוגרים. היא משכה אותי לקום ממזרון הפעילות של האפרוח ולהמשיך בפעילות הקדחנית שלי, כאילו כלום לא קרה. הבוגרת שבי, לעומת זאת, ניסתה להשתמש בכוח ההיגיון על מנת לשחרר את גופי מהתניות העבר ולאפשר לו הרפיה, מנוחה.

אבל לא יכולתי! לא האמנתי שמגיע לי לנוח, להירפא, להתמלא כוחות. חששתי לדמיין מה יקרה כשהאורות סביבי יכבו ואחסר באחת מפעילויות שבהן אני משתתפת. אני צריכה כל הזמן להיות בפעולה, מלמלתי, לא להתרחק ממרכז העניינים. תמהתי האם הפחד שישכחו אותי, שישאירו אותי לבד, חזק יותר מדקירות הכאב לאורך כל צד הגוף. האם אני יכולה במצב כזה לקום ולרקוד עד אור הבוקר, על מנת לקבל את מלוא תשומת הלב המקסימאלית פלוס-פלוס-פלוס מהסביבה שלי? האם אני חייבת שלא לצאת מטווח הראייה של החברה על מנת להמשיך להיות קיימת? האם יאהבו אותי גם אם לא אתאמץ כל כך להיות מיוחדת?

נזכרתי במעגל השרינג, שבו חוזרים ומבהירים כמה משמעותית היא אהבה עצמית. אהבה שאינה תלויה בדבר, שהנותן והמקבל בה אחד הם. מערכת שמזינה את עצמה במשאב בנאלי כל כך,  שאף פעם לא אוזל.

נשכתי את השפתיים והתאמצתי במצבי, המכווץ, לפתוח את הלב. להשעין ראש עייף על אחת הכתפיים שמחבקות את עצמן בעדינות, שמגען מזכיר שאני אף פעם לא לבד בעולם. עמדתי מול המראה והשלתי את מחלצותיי. נשארתי בלבוש חווה והישרתי מבט.

החלטתי לחשוף את השריטות, הפנימיות והחיצוניות, לפרוש את כל הקלפים, מהלך שהוא חף מכיסוי מגונן של ציניות. להמתין בדממה לבואו של הכאב. לברך אותו לשלום. להמשיך לאהוב. לקבל את הביקורת העצמית באהבה. לשמוע רק מה שאני רוצה – וזה בעיקר מילות חיבה ודקלומים שמצחיקים קטנטנים.

ליטפתי בחושניות את עשרת הקילוגרמים שנוספו לי מאז שהתחתנתי ובעיקר בעקבות ההיריון. העברתי יד רכה במחלפות ראשי; מתעלמת מחמש שיערות לבנות שמבעיתות אותי, לא נבהלת כשלתוך קן היד נושרות שיערות, הוכחה שאני אחרי לידה ומשירה כמו בשלכת.

נישקתי את ידי, והנחתי לכמה שניות על הירכיים מלאות החן, על הבטן שפחות נדבקת לגב, ובעיקר על “הטוסטוס” שאיבד ממוצקותו אבל לא מגודלו. לנשום אהבה למקומות הללו, לחשתי, למרות כל ההתנגדויות, שנשענת בעיקר על אמות מידה אופנתיות.

עכשיו קרבתי ראי איפור אל הפנים. עיגולים שחורים מתחת לעיניים טרוטות מעייפות, תוצאה של לילות לבנים עם התינוק. מזל שהמציאו את  המייק אפ, אני מהרהרת, חבל רק שאני לא נוטה להשתמש בו. אוהבת את המראה הטבעי שמסגיר את עקבות הזמן. מחפשת בהתאכזרות קלה קמטים זעירים בצידי העיניים והפה. מתגרה בפחדים שלי, שאכן יתגלו כמה חריצים.

המורים הגדולים ממליצים, כצעד ראשון לחיים בריאים, לראות באור חיובי את מכלול התכונות שמרכיבות אותך. לא חשוב אם את רעה או טובה, ביצ’ית או נחמדה, אגואיסטית או אלטרואיסטית, בכל מקרה מגיע לך שהשמיים ימטירו עליך גשם של אהבה.

אני מתקשה לאמץ את הגישה הזאת, אבל משתדלת. אני רואה איך הילדה הקטנה מגיבה כמעט בתוקפנות למחוות של חיבה, לא מאמינה שמגיע לה. היא חשדנית ותשושה מהגנה עצמית. למה הם טובים אלי, מה הם באמת רוצים ממני? אני מרגיעה אותה, נכון לא כולם דובוני אכפת לי, אבל לרובם יש טפרים מפלסטיק. היא מהססת, מושיטה יד לקבל עזרה ומתפללת שיהיה לה בעתיד איך להחזיר טובה. הבוגרת שבי יודעת שהיא לא חייבת כלום. מגיע לי כי נולדתי, כי אני חיה, כי אני אדם.

הקומה יכולה להזדקף, הראש יכול להיות מורם, הפה יכול להתרווח לחיוך. מותר לי לקבל. להניח לאחרים לתת, להיות רגועה ונינוחה בעת שמישהו אחר דואג לי, מייעץ לי, בוחר עבורי את הטוב ביותר.

לפעמים אני חושבת שאפשר לראות את הרגע שבו הכל החל התחיל. ממש אפשר לסמן את הנקודה הראשונה במילה שפתחה את המשפט שחרט את הטראומה. זה כמעט אף פעם לא בכוונה. תמונת חיים מהילדות, אמא או אבא או שניהם עושים משהו שמשפיע בחריפות על תפיסת הילד את המציאות. מהצד לפעמים זה יכול להיראות כמו כלום, לא קרה כלום, אבל מי שיפקח את אוזניו ישמע את חריקת המחט על הדיסק העדין שבראש.

אני מכווצת את מצחי, מתי קיבלתי את המסר ש”לא מגיע לי, שאני לא ראויה לאהבת חינם”? הקטנה יכולה למנות לפחות על כל האצבעות שבידיים וברגליים את הפעמים שבהם היתה צריכה להתאמץ כדי לזכות בחיבה אמיתית. להוכיח שיש לה ערך, שהיא שווה שיעניקו לה את הרגש הטבעי, הבסיסי, להתפתחות תקינה של ילד בכל גיל. הבוגרת לא נסחפת בזרם של נהר הקורבניות. היא יודעת שאין צורך להתאמץ, זכות האהבה היא נחלת כולם, גם מי שאנחנו מגדירים כרשע מוחלט או כצדיק גמור.