מתפרקת משליטה

לפעמים מספיק אירוע אחד, מינורי, בשביל להבין לקבל טעימה משמעותית ממה קורה פה. השבוע נתפס לי צד ימין של הגוף. מהמותן ועד לכתף מתפתל כאב עמוק כמו שבר סורי-אפריקאי. כל נגיעה קטנה, אקראית, דוקרת, מתאכזרת. אני נושכת שפתיים, רק שלא להסגיר את הסבל. הכל בראש, אני מזכירה לעצמי, תירגעי, את חזקה, זה יעבור מאליו.

עוברות כמה שעות ואני עדיין מרוסקת על מזרון הפעילות של בני, מפריחה חצי חיוך לעברו, מתפללת שלא ירצה שאזחל איתו על הרצפה. בתגובה לתקוותיי, הוא פושט זרועות, מעדיף על הידיים. וגם את זה אני לא מסוגלת. חצי נכה אני מנסה לתמרן אותו במשחק עם חיפושית פלסטיק עם אורות צבעוניים.

אחרי סיפור אחד, שני שירים ושלוש הנקות הוא נרדם. אני ממהרת, מדדה, לשטוף כלים והמחשבות מזמזמות בראשי. שתי פעולות במכה אחת, חלוקת הקשב שלי לא מבזבזת זמן. “Busy-busy-busy like a bee”. אני תוהה – האם אני באמת עסוקה שאין לי פנאי לכלום, או שאני חוששת יותר מחלון ריק בלו”ז? על הנייר, אני עושה המון דברים וכל דקה חשובה לסיום רשימת המטלות שפרק הסיום שלה טרם נכתב. לכאורה, אני בשליטה על המכונה רבת הזרועות הזאת, אבל בתכל’ס בא לי להוציא את הצ’יפ וללכת לבקר בארץ החלומות…

‘פריק קונטרול’ באותיות קידוש לבנה מרוחות על כל המצח, כשהעין השלישית היא המקש המחבר. זה לא בא לי בהפתעה, אני מכירה את עצמי כמה שנים טובות, ובעזרת העבודה במעגל השרינג – אני לומדת לזהות את דפוסי ההתנהגות שלי יחסית בזמן אמת. כן, אני אוהבת להחליט על אופן התרחשותם של דברים, מי עושה מה, חלוקת עבודה גם בבית. אני אוהבת לאחוז במושכות, להוביל, להסביר, להנחות. שהכל ילך בדרך שלי, כי היא הנכונה, היעילה, הטובה ביותר. אני כותבת את הדברים ובלב מבקשת לצחוק, לשחרר קצת אוויר מבועת החשיבות העצמית הרצינית הזאת. אבל זה לא קורה, כי אני באמת מאמינה שאני יודעת הכי נכון.

קשה לי לשחרר, לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה. זו משימה בלתי אפשרית עבורי לסמוך על יקירי, על הוריי, על המטפלת של בני, על נציג השירות בחברה סולארית, על קופאית בסופר, על האיש הירוק ברמזור. אף אחד לא יודע מה לעשות, כולם זקוקים לייעוץ שלי. ואני עדיין לא צוחקת… מאמינה בכל לבי שאני צודקת. היחידה שצודקת.

אני מנסה להירגע, מנפחת את הבטן ונושפת דרך הפה את כל האוויר, מבקשת לפורר את סלעי העומס המעיקים על כתפיי, להגמיש את המתח שמכווץ בתנועת סחיטה את השרירים למעין קשר חבל עצבני. נושפת ועדיין אוחזת חזק. היד לא נפתחת, לא מסוגלת.

כי אם אעזוב, מי יתפוס? מי יוכל להחליף אותי, מי יוכל להחליט בשבילי, למען טובתי הנעלה ביותר? אף אחד! צועקת הילדה הקטנה. היא מנוהלת על ידי זיכרון דואב, בטוחה שאם אף אחד לא היה שם בעבר – אף אחד לא יהיה אף פעם. בגלל הצעקה הזאת, בגלל התוגה שהתקשתה ברבות הימים והפכה לציניות, הבוגרת לעולם לא תוכל לעזוב. לעולם לא תוכל לשמוט את המשא מהגב, ולהיות חופשייה, זכה מדאגות, מתפננת בשמש האמון החמה.

לאט, אני מדריכה את עצמי, כמו שאני מכוונת את בני בצעדיו הראשונים, כל יום קצת. כל שעה קצת, כל דקה קצת, כל שנייה קצת. טיפה-טיפה יתמלא כד האמון ומימיו המתוקים ירוו את צימאוני לחיבה עצמית, אהבת אדם.