לכתוב בלי טייטל

לימור בוחרת באור

מאז שלמדתי לכתוב, קצת לפני כיתה א’, ידעתי שאני רוצה להיות סופרת. או לפחות עיתונאית. כתבתי סיפורים ושירים די טובים כבר ביסודי. בחטיבה כתבתי מחזות וזכיתי להערכה רשמית- ממסדית. בתיכון כתבתי תסריטים, פסיכדליים ואפלים מספיק בשביל לבטא את מרד הנעורים הכי קיצוני שיכולתי להפיק.

בשנות העשרים, כשרציתי למצוא חן בעיני בחור, עשיתי איתו אהבה דרך המילים. היתה זו תקופת טרום המילניום השני, סמראטפונים עדיין לא הומצאו, לא חלמו על סמ”סים, מקסימום הודעות ביפר. כך יצא שאנשים השאירו אחריהם פתקים, תקשורת מילולית מלאת רגש בכתב יד. היה משהו כייפי בהפתעה שלמצוא פתק על השידה מול המראה בכניסה לבית, במקום אותו אהוב ללילה, שיצא מהדירה אחרי שנחפזת לעבודה בבוקר, אפופה מריח גופו. ואת נוכחותו המסתורית תפסה עכשיו שורה מרטיטה כמו “אמש נולדתי מחדש בין ירכייך…רוצה לאכול איתי ספגטי בולונז הערב?”.

בתקופה ההיא התיימרתי להיות משוררת צעירה ובועטת, ייחודית וסקסית. הופעתי מדי שבוע בפאב בערב לאמנים מלאי חלומות, והקראתי שירה אירוטית, שגורמת כיום לבוגרת שבי להתפעל ולהסמיק. במלכודת דבש של פיתוי ונאיביות, הצלחתי ללכוד מלוא הכד את תשומת ליבם של גברברי העיר, שבאו לשתות בירה ולנעוץ בי מבטים חודרים.

שם גם פגשתי לראשונה את יקירי, הוא היה צעיר וחולם ויפה ומוכשר, ובעיקר היחידי שגרם לי התלהבות לא מובנת. מרוב מבוכה, שהיתה כל כך מתוקה, הצלחנו לתקשר כמעט ורק באמצעות הכתיבה. היינו יושבים אחר הצהריים, בדירות השכורות שלנו, מעשנים וכותבים את המציאות ההזויה שלנו. הרגשנו שאלוהים בעצמו אוחז בקסת שבה אנו טובלים את נוצותינו, צוחקים וממלאים את החלל במילים, כי מעשים לא העזנו.

אחר כך התבגרתי והכתיבה הפכה למקצועית. השחזתי את העט מפנטזיות על רומן קלאסי, הדבקתי את קצות האצבעות למקלדת הלפ טופ והתמרתי את הכישרון לפרנסה. סיקרתי אירועים בשטח, הלכתי למסיבות עיתונאים, התמכרתי לאדרנלין של הלייב. הרדיפה אחרי המציאות השאירה אותי דלוקה על ON שעות נוספות במערכות העיתונים. נשמתי חדשות, רעדתי מהתרגשות מיצירת האקטואליה התקשורתית, מההטיה המלאכותית לטובת האנג’נדה המסחרית של הבוסים, המוציאים לאור. הייתי במשחק ונהניתי מכל רגע. היו ימים שיכולתי לשמוע את האמנית שבי, זו שחלמה, ששמחה בחלקה, שהביטה בעולם בתמימות ואהבה עד אין קץ. היא ניסתה להגיד משהו, אבל אני הייתי עמוק בתוך המטריקס, רוקדת לצלילי המכונה.

ואז, תוך כדי הקשבה ולימוד במעגל השרינג, ביקשתי למצוא את דרכי הביתה. הייתי עייפה מכל המשחקים, המסכות, העמדות הפנים. בערבי המעגל למדתי להרפות, להרשות לעצמי להיות חשופה, אנושית, נופלת אחורה באמון. עוד מפגש קבוצתי ועוד סשן פרטי והתחלתי להשיל מעלי קליפות גסות של זהות, מעמד, יוקרה וכוח. פתאום רציתי לחזור להיות מי שאני לפני שהפכתי למקצוע במשרה מלאה. לשחרר את הרסן החונק של הדד ליין, להבין שיש חיים לא רק על גבי דפי העיתון.

כתרפיה, החלטתי לנסות כתיבה אחרת. בלי כותרות פרובוקטיביות, בלי רעש. משהו צנוע, מהחלק העדין שבנשמתי. לכתוב בשביל אחרים, לבטא את קולם, להיות העיפרון שלהם וכשצריך גם המחק. אתגר לא פשוט לשדון האגו שלי. אין שורת קרדיט ואין אזכור לשמי. העצמי סופג את המכה, מונח בצד, מתבונן. מרגיש שהוא נמוג, מנסה לשרוד.

המאבק הוא כל הזמן, הפחד של הילדה הקטנה, שנשען על טיעונים הגיוניים מאוד, לא מרפה. הרי בלי ההכרה שזו אני, שזה שלי – איפה אני? מי רואה אותי, מי יזכור שאני פה. מפחדת להיות בלתי נראית, דואגת שישכחו אותי בפינה. והחושך יבוא…

“אני לא יכולה להיעלם”, הבוגרת מזכירה לקטנה, “איש לא יכול לפגוע בי יותר ואף אחד לא ישמע. אני כבר גדולה וחזקה, הנוכחות שלי לא תלויה בדבר”.

כן, גם כשהשם שלי לא מופיע, ואני בוחרת לעמוד בצד, אני עדיין כאן. חיה, קיימת, יוצרת, אוהבת, נאהבת. אני לומדת שיש ימים שאני מופיעה בעמוד הראשי, ויש ימים שאני רק שורה בעמוד האחורי. אבל תמיד אני נמצאת בלב ליבו של המעגל, חבוקה בידי חברים, מושקית בגשם של אהבה. פורחת.