עם האצבע פנימה – לימור בוחרת באור

אני יושבת מול אדן החלון הרחב בחדר שלי, שותה נס קפה של בוקר, אחרי שנה וחצי של גמילה מודעת. יכולתי להאשים את ההיריון וההנקה במחסור בקפאין, אבל האמת היא שרציתי להתנסות בהתעוררות טבעית, ללא האלימות של הקפצת אדרנלין מלאכותית.

אני לוגמת בשקט, מאזינה למחשבותיי המתרוצצות. חצי אוזן אני כורה לנשימותיו של בני, הישן את תנומת הבוקר לאחר שהתעורר עם הציפורים בחמש וצחק מחיקויי אמו את כל בעלי החיים שיש בחווה של הדוד משה. אני מנסה למצוא את השלווה שלי, מול תנועה ערה של תלמידי תיכון ואוטובוסים שם למטה. אבל לדאבוני אני משנה את תנוחת הרגליים כבר שלוש פעמים, חסרת מנוחה שכמותי. מביטה דרך התריסים, בקנאה לייט, כולם בדרך לאנשהוא, רק אני בתנועה מעגלית מתנהלת במרחב של שלושה וחצי חדרים וממ”ד. כן, אני אמא עקרת בית, כמו שתמיד חלמתי שתהיה לי.

מאז שאני זוכרת תמיד האצבע היתה בחוץ, תמיד היה את מי להאשים. אמא עבדה שעות ארוכות ולא הקדישה לי מספיק זמן, אז היא רעה. אבא, שלא ידע להתמודד עם החיים, אשם בכך שהפגין חולשה. בתיכון ובאקדמיה לא הבינו שאני ציפור דרור ייחודית ולא העניקו לי את המרחב הקסום שאני זקוקה לו. חברות טובות לא ידעו לשים את עצמן אחריי בסדר העדיפות ולהקטין את עצמן בשבילי, כי הייתי כל כך חסרת ביטחון. בני זוג לא השכילו לסגוד לי, ולמחוק את כל האקסיות, כי אני הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים.

כולם היו אשמים, אני הייתי הקורבן האולטימטיבי. מסכנה מלידה. מרוב שריחמתי על עצמי, במו ידיי הגשמתי את הנבואה.

מרוב חוכמה, בזתי להשכלה ממסדית וכיום אני משלימה את התואר הראשון תוך כדי גידול תינוק ומטלות בית. להטוט מאתגר אפילו לאשה מולטי-טאסקית שכמותי. מרוב שהסתכלתי על ההורים שלי מלמעלה, ונדרתי בגיל 18 שבחיים – אבל בחיים – לא אבקש מהם דבר, היום אני מתגוררת במרחק פסיעה מביתם ומתחננת לבייביסיטינג. מרוב שהצהרתי כי הקונפורמיסטיות היא אורח חיים נלעג, אני מסתובבת כל היום בקניון, מתמסרת למיזוג האוויר ומכוונת את התינוק שלי להיות מלך המעגל בפעילויות בנאליות לקטנטנים.

אני מסיימת את הקפה, ומביאה את תשומת הלב אל תוכי. אני, אותה שדונית אגו בנדנדה לא מאוזנת, אחראית לחיים הללו. אני טובה, אני רעה, אני אמא, אני אשה. מותר לי לטעות, נחמד כשאני עושה את המעשה הנכון ומתקנת את דרכיי.  

אני יכולה לבחור להטיב עם עצמי. לפרגן בקוביית שוקולד לפני שאני מלקה את עצמי וצריכה פיצוי של חפיסה שלמה. לנשום עמוק, לקחת עשר דקות הפסקה של התבוננות בנשימה ולא לפנטז על שעתיים ויפסאנה, שכרגע אינן מתאימות ללו”ז שלי. לכתוב בעיפרון את הנפילות שלי, ולעומתן למרקר בטוש זוהר את המעשים המועילים להתפתחותי.

לנשק את הידיים שלי, אצבע-אצבע, שבין לבין ההריסות מצליחות לבנות את החיים הללו. לברך על השתקמותי. להודות. לכולם אבל גם לעצמי. תודה אהובה.