אני תמונה – לימור בוחרת באור

באחד מערבי השרינג סיפרה טל, אמנית מוכשרת ומורה לאמנות ותיקה, אודות הסדנה שהיא מתכננת; ציור אינטואיטיבי. גלגלתי את ההברות על לשוני ונרשמתי בין הראשונות. כל כך רציתי להעניק לעצמי מתנה. אולם בתחילת אותו שבוע, הגוזל חטף וירוס ואני, בחוסר אונים של אמא טרייה, הייתי מוכנה להקריב את התכניות רק בשביל לוודא שהילד שלי נשאר בחיים. כמה נשימות עמוקות וגיליתי שלטבע יש חוקים משלו; אם אמא צריכה לנוח ולהתמלא כוחות – אז יש גם אבא בסביבה. בעלי נשכב על מזרון הפעילות, כמו גוליבר בארץ הצעצועים, ופרש חסותו על צאצאנו.

מיד התמלאתי רגשות אשם ו”חייבת לו”, תוך כדי התכוונות על צמצום ההנאה האפשרית במהלך הסדנה למינימום. לא ידעתי אז, כשנכנסתי לרכב, שאשוב הביתה מטפטפת אהבה על כל המדרגות, מבזבזת נשיקות וחיבוקים ביד רחבה.

הזאבה נוהמת

דלת החלל האמנותי נפתחה ופסעתי פנימה, משילה שכבות עבות של מחויבויות, מטלטלת שקי אחריות מכתפיי,  ובעיקר – מאווררת את הכישרון הנחבא.

טל היתה אדיבה ומכילה. היא פתחה את המרחב הפרטי בפניי ובפני המשתתפות האחרות. שיתפה בנדיבות בכל אוצרותיה. מעודדת להמיס חומות, להרפות, לתת לרגשות לזרום, להציף. הרגשתי בטוחה, אפשר לשחרר את הזאבה, פה היא יכולה לנהום בקול, מבלי שיצחקו עליה. בכל חוויית ציור ומדיטציה יכולתי לחוש איך הזמן פוסע לאחור. אני, באמצע שנות השלושים, כבולה עד צוואר במלאכת החיים, בוקעת כמו אפרוח מביצת השגרה. נהניתי לשחק על דף הבריסטול, להשתעשע עם המציאות, לעלוז בארץ הפלאות.

באמצעות מרקמי הצבעים בדקתי ממה אני עשויה. מה מכאיב, מה נעים לי. היכן מקומי בסקאלת שולטת/נשלטת, שתמיד מבלבלת. גיליתי שמרגיע אותי להחזיק את המושכות. עם כל בחירה אינטואיטיבית, חשתי איך העוצמה הנשית מתגברת. הדף הלבן, הטבולה רסה, התמלא בגוונים של תכונות אופי. ציירתי את עצמי מחדש, תוך כדי שרבוטים על העבר הבלתי מחיק.

הצבע צורח

שרבטתי פרפרים צבעוניים על המורה לאמנות בבית ספר יסודי, שהעיפה מבט בדף הציור שלי, גדוש עד הגזמה בצבעים עזים, מבטא את כל הרגשות שלא יכולתי כבר להכיל, והפטירה: “אני לא מלמדת ציור מופשט, תיצמדי כמו כולם לנושא”.

קישטתי בכוכבים את  אמא, שמרוב כוונות טובות לא רצתה שאתאכזב וקיצצה לי את הכנפיים בכל פעם שהעזתי להביט לשמיים רחוקים מדי. “את לא יודעת לצייר”, הבהירה, “תשתדלי לכתוב, אולי יצא מיזה משהו”.

ולבסוף ציירתי “קרניים” לכל הבנות היפות, הדקיקות מכיוון שהמשיכו ללכת לשיעורי ג’אז (כי אותן אף אחד לא הטריד במקלט). הן שידעו לחוג עם המכחול בעדינות של ליידי על הדף, מותירות אחריהן חותם של מלאכיות. לעומת הידיים הגמלוניות שלי שהיו תוקפות את הדף. צבעים מתבוססים בגוניהם, צורחים בחוסר אסתטיקה, מטרידים באמת שלהם.

רציתי לצעוק: למה לא היית המורה, האמא, החברה, כשהייתי צריכה אותך כדי להתפתח על פי הפוטנציאל שלי? למה גדלתי בלעדייך, וענפי היצירתיות שלי התעוותו בחיפושן אחר שמש של הזנה ותמיכה?

וגם לשם, לצעקה הראשונית, הביאה טל את כל האהבה שיש בתוכה. באופן שאינו מובן מאליו, השאירה האמנית את האגו בבית, והתכסתה כולה בגלימת המורה. במסירות חבשה את הפצעים הישנים, שמתקשים להגליד, והזרימה בטחון לזיכרונות העצובים.

כשהסתיימה הסדנה, חשתי שהולך להיות טוב השבוע. הייתי חזקה, אבל לא בהיי. הכנפיים, שטל שחררה, רעדו ברוח, אבל הרגליים ניטעו בקרקע. למחרת, מצאתי את עצמי מנהלת משא ומתן מבלי להשתמש במניפולציות של בכי או חיינדלך. ידעתי כי התנהגותי הבוגרת נובעת מהקבלה וההשלמה שאני גדושה בהן. מהאפשרות שהוענקה לי בסוף השבוע – ליצור את עצמי מאהבה.