מעזה לנסות ומגלה מיגוון אפשרויות – סודיפו

רוצה לומר תודה לא מתוך נימוס, אלא מתוך התרחבות הלב.

 אני בודקת ביומן ומגלה שעברה רק חצי שנה אבל במציאות חיי מדובר על תקופת חיים, שונה כל כך בגווניה, בשפתה ובפשטותה.

חברה אמרה לי ערב אחד, בואי למעגל שרינג, רגע לני שנכנסתי היא אמרה לי בביטחון …בואי תכירי את המשפחה החדשה שלך. ואני , שנסעתי מקצה הארץ עד קציה כדי למצוא את מקומי בעולם , ללא הצל או החוט שטווה משפחות למארגים סבוכים..חשתי בהלה בתחתית הבטן.

תכירו זו סודיפו (שם סנייאסי אשר קיבלתי לפני כשנה וחצי) , היא אמרה כשנכנסנו אל מרחב שהאור פנימי התערבב בו עם החיצוני. לא עברו כמה רגעים וקיבלתי חיבוק שהוביל לעוד חיבוק ובלב צחקתי – בטח משפחה חדשה, במשפחה שלי לא מחבקים זרים, לא מכניסים אותם בכזו קלות אל המרחב האישי.

היה כזה שפע, ואני שגדלתי בבית שתמיד היה בו בדיוק מה שצריך ולא טיפה מעבר, רציתי לעשות הכל על מנת להתקבל למשפחה החדשה הזו שהיא מאוד דומה לשורש המהות שלי אבל כל כך שונה ממי שגדלתי להיות. השפע הזה זרם במגע, בדאגה לפרטים הקטנים ( כן, מישהו חשב על זה שכדאי שיהיה טישו, ליד כל אחד מהכסאות, אולי אתרגש, אולי הפעם ארשה  לעצמי לשחרר את המסכה של חזקה ואולי גם לא אהיה היחידה), השפע היה שם בתום ליל חורף קר כשכולנו לגמנו מן המרק החם.

זהו…הרגשתי שזו הזדמנות עבורי ללמוד לא מתוך מאמץ ודחיקה בעצמי, אלא פשוט מתוך נוכחות וקבלה. האמת היא שזה היה מאוד לא פשוט עבורי…כי הילדה שבי כבר שנים ארוכות לא למדה מתוך סקרנות, רצון ושמחה. אז ניסיתי ללמוד משהו חדש בדרך הישנה ובכל פעם חבריי לדרך, חייכו והראו לי איך אני מועדת אל בור ישן.  הושיטו יד והציעו לי להתבונן בתמונת המציאות ולראות שיש יותר משביל אחד.

כבר חצי שנה שאני הולכת לצידם בשביל , מגלה את הכוכבים שבשמיים ומרשה להם להאיר לי את הדרך ומרשה לעצמי להתרגש כמו ילדה. הילדה שבי התרגלה לצעוד לבד גם כשממש פחדה ופתאום לאורך השביל הרשתי לאחרים לחבק אותי, לראות אותי ברגעי הגאות והשפל, ועם הזמן גיליתי שגם אני יכולה להושיט להם יד ויש בי כוחות ואיכויות שיוכלו לתרום .

הילדה שבי הייתה צריכה לזעוק, להיות במרכז שחס וחלילה לא תעלם, לאורך השביל גיליתי שרואים אותי כפי שאני, אין צורך בהגזמות או במשברים קיצוניים כדי לקבל חום, תשומת לב ואהבה.  ואז התפנה מקום לשמחה, נפתחה הדלת לעצמאות והאביב הגיע.

באביב הפורח, כבר הייתי מסוגלת לראות את הצבעים העזים שנעדרו מעולמי שעד אותו יום, נחלק בין שחור ללבן, בין טוב לרע, בין מותר לאסור. הרגשתי ששריר הרצון כבר מפותח וגם האומץ כבר החל לנבוט…ויצאתי למסע…זה היה בדיוק בזמן שעם ישראל אכל את המצות “זכר ליציאת מצריים” ואני יצאתי למסע כדי לצאת מן המיצרים של חיי.

בסדנאת הפריימאל, בנווה שלום, חוויתי חוויות רבות, אבל לראשונה מזה שנתיים של עבודת מודעות הרגשתי את השלום נכנס בפתח ליבי.

ומאז…. כל יום אני מרגישה את הצמיחה, מרגישה את היכולת להרגיש ורואה את קשת ההבנות וההתנהגויות מתרחבת וגדלה מיום ליום. מעזה לנסות ומגלה מגוון אפשרויות ,הרבה אהבה מחבריי לדרך ובעיקר מעצמי כלפי עצמי.

 ככל שהמילים נכתבות מתגלה בפניי הדרך שעברתי וגובר רצון להמשיך ולצעוד.