מעגל קשב – ערב שרינג

לאחרונה אני מצליחה להיות יותר מודעת למציאות, להבחין בבורות הנפערים בכל פעם שמפלס הדרמה עולה. אני משתדלת לדלג מעליהם, אבל לרוב אני צונחת עמוק פנימה, היישר אל השיט הישן והמוכר. קפיצת ראש אל מצולות הביבים, שכשוך נעים באזור הנוחות. מאה פעמים מעדתי ומאה נוספות אפול, רק כמות השפיטה העצמית מתמעטת. אני מבינה שאני פועלת מתוך כאב. עד כה אישיותי נתמכה על ידי החבורות והפצעים שלי, עתה אולי אלמד לא להזדקק להם כדי להרגיש חיה.

הראיה הבהירה הזאת, הערנות, לא נולדה אצלי אתמול. היא משתקעת במקומה, כמו עוגן של שפיות, בכל ערב שאני יושבת במעגל השרינג. אני תוהה לפעמים איך הייתי מתפקדת בלי פעם בשבוע ערב שרינג. בלי החיבוק הרחב שמשקיט אצלי פחדים שלא נגמרים.

אני זוכרת איך הייתי קודם, לפני שהכרתי את המעגל. שקועה עד צוואר בחומרים ממכרים: טונות של עבודה, התנהגות פזיזה בכבישים, אגו מעורער, הניזון ממחזורים של תוקפנות וחרטה.

בתחילה היה המעגל בשבילי קבוצה טיפולית. לשבת ולהאזין לשיתופים של אחרים, שלא את כולם אני מכירה אבל באופן מוזר מרגישה אינטימיות גבוהה. לפתוח את הלב, לחלוק מהכאב, מהשמחה, לקבל משוב אובייקטיבי, מראה שזכה מאינטרסים.

במעגל אני לומדת להקשיב לא בכדי לענות, אלא בשביל לספק מרחב בטוח לרגשותיו של הזולת. אני מחבקת אנשים שאיני מכירה בכזאת אהבה שאפשר לשטוף עימה את כל העולם מהרוע שדבק בו, ועוד יישאר עודף.

ברבות המפגשים, נוכחתי לדעת שנתינת ההקשבה שלי משתדרגת. היכולת התפתחה, אני מסוגלת לשמוע את דברי האחר מבלי לרצות ישר להשיב, לקטוע, להתנצח, גם מחוץ לשעות השרינג. אני לומדת להאזין, למילים של בן שיחי, לשפת הגוף שלו, לצרכיו החבויים. יותר אוזן ופחות פה מביאים אצלי לפחות התקרבנות וליותר חמלה.

לא, לא נהייתי מוארת בשנים שאני יושבת בשקט במעגל, ומביאה את תשומת הלב פנימה. לא גדל לי על הראש בייגלה של מלאכים, או קרואסון, או אפילו עוגיית עבאדי מלוחה. פשוט נרגעתי. זו הידיעה שבכל סופו של שבוע יש מרחב שיכול להכיל אותי, יש אנשים שרוצים לשמוע אותי. יש מקום שאפשר לקרוא לו, בלי ציניות מאלחשת רגשות, בית של הלב.