אמא קטנה – לימור בוחרת באור

כשמדברים על דיכאון אחרי לידה מתכוונים ליומיים-שלושה הראשונים. ההתרגשות מתחלפת בתחושת בעתה מהמציאות, החברים והקרובים שהתגודדו סביב היולדת והפלא החדש חוזרים לשגרתם, ורק את נשארת עם החלפת החיתולים, הבכי הבלתי פוסק והמחסור הקטלני בשינה. גם בטיפת חלב מתייחסים למצב הפסיכוטי הזה רק בשבועות הראשונים, וממליצים על משכב לידה מלא. את תנוחי, פוקדות האחיות, ותני לכל הדבורים בכוורת המשפחתית לזמזם את הניקיונות, הקניות ושאר מטלות. ואכן בהתחלה כולם נרתמים לעזרתך, ואחר כך את – במחווה של רצון טוב וגם בעיקר כי זה מה שנשאר מהזהות שלך – מתפטרת מהעבודה על מנת לגדל את העולל. ובלי משים, מראת הביטחון העצמי מתנפצת רסיס אחר רסיס.

אבל את לא מבחינה ביגון המתפשט בלבך, את מאוהבת. כן, למרות שגופיות המעצבים מוכתמות, השיער מדובלל מרוב שהוא אסוף בקוקו והנפש מוזנחת כמו מטפלת במעון לילדים במצוקה – את אשכרה פורחת.

אמנם לא קורנת כמו בהריון, אז היית אלוהית כמו דמטר, סקסית כמו אפרודיטה ושולטת כמו הרה. אבל את שמחה כמו סינדרלה. מחבקת את סנדלי הזכוכית לליבך, אסירת תודה על שניתן לך להיות אמו של גור האושר הקטן שבקע מבין ירכייך. כי זו הגאווה היחידה שנותרה מהרגליים השחומות החלקות, שהתמלאו גבשושיות שומן, שרידי משקל עודף לא משמחים במיוחד.

אבל סביבך כולם שמחים, מסופקים מהתפקידים החדשים; אבא ואמא שהפכו לראשונה לסבא וסבתא, האחים שהופכים לדודים צעירים, בעלך כמובן שנהיה אבא ואת – את תמיד בסדר.

ואז זה קורה, פתאום בלי שום הכנה. כבר כמה ימים שאת הר געש, עצבנית, בטח מעייפות, לחוצה, כי המשפחתון חותך פרוסה יפה מהעוגה התקציבית אפילו שכרגע מדובר בחצי יום של הסתגלות וקליטה.

והגוזל לא מפסיק לנוע בבית, ואת גוררת את עצמך, מייחלת לרגע פרטי שלא מגיע. הוא שועט על הרצפה, מכניס לפה כל פירור לא מזוהה, נשען על המגירות ושופך את תכולתן. כל הבית נהיה נהר גועש של בגדים, צעיפים, צעצועים, סירים, ספרים. ונגמר לך הכוח, את מפסיקה לאסוף אחריו. נכנעת למדען הקטן שבודק ברצינות תהומית כל חפץ, כל דף נייר, כל חוט חשמל מסוכן.

במקביל שיחה זוגית על “המצב”, אבל אין שיתוף פעולה. לפחות לא בתקנים שהאגו שלך מציב. המונולוגים הדרמטיים לא מרגשים אותו, הבורות שאת חופרת לא מפתים אותו, הפערים מתרחבים ואת בוכה. המסכה נסדקת והכל פורץ מתוכך – הפחדים, החששות, הבדידות, התשישות, הקריסה… רוצה לברוח מכאן, אבל לאן…

התינוק נבהל ומייבב. הוא אוחז בשוקייך וקורא “מא”, שתבואי ותצילי. ואת בולעת את העצב השחור, מרימה ומחבקת, נלחמת בדמעות, מתאמצת לחייך.

בלי מילים את מדקלמת “וגובהות גדרות תסכוליי, ומתעצמות חומות המרירות, והייאוש זורק על כתפיי שמיכה כבדה של יתמות”… נזכרת בשירה שכתבת בהיותך נערה מורדת בליפסטיק שחור ומכנסי ויניל. וחיוך קטן, אמיתי כמו קרן אור ביישנית, מרטיב את שפתייך. הבן שלך, כמעט בן שנה, הדביק לך בוסה, נשיקה בפה פתוח. אוהבים אותך, אמא קטנה.