ימי האום – לימור בוחרת באור

פעם בכמה זמן האנרגיה שלי, ויש לי המון, מתנקזת לכעס אחד גדול. יכול להיות שבאותם שבועות הילדה הקטנה הגיעה לרמות שפל של פליזריות שלא נראו בארץ מאז שנשברתי וצרחתי בפני אמי ההמומה שאני לא יכולה יותר להיות גם תלמידת כיתה ח’ הכי מצטיינת בשכבה וגם לטפל בשני אחים קטנים ובאבא שהתרסק באמצע החיים. עברו שני

עשורים מאז, אבל לפעמים ההתניה עדיין מנהלת אותי ואני רוצה לשאת את העולם כולו על כתפיי.

רוב הזמן אני בסדר, עושה כל מה שאומרים לי – ויותר מזה, מנסה להוכיח שכל שלב ה”פאק יו” שלי היה חלום רע ו”בבקשה תאהבו אותי, אעשה כל מה שתבקשו”. יחד עם זאת, בפנים מפעפעת השנאה, גובר הכעס. אני מרגישה איך הכוס שנגדשה ברצונות של אחרים מתחילה לטפטף ובא רצון לפגוע במישהו, במשהו, העיקר לצאת מפה! במצבים אלו אני מוכנה לנסוע לעשות מדיטציית אום גם בסוף העולם שמאלה.

אבל הפעם אין צורך לנסוע רחוק. היקום מזמן לי מדיטציית אום שמגיעה קרוב הביתה – שיהיה קל – במרכז הארץ, סמוך לגדרה, בערב שישי, כשלמחרת אפשר לישון קצת

יותר.

האום, מדיטציה אקטיבית-חברתית מבית היוצר של וירש, תלמידו של אושו, מורכבת מתריסר שלבים שבהם יש למשתתפים הזדמנות לחוות מנעד רגשי רחב. קשת רגשית של שבוע שלם מתנקזת לשעתיים. זוהי הזדמנות לעבור בין מצבים מנוגדים: כעס ואהבה, שמחה ועצבות, בכי וצחוק, היטהרות ומיניות, שיגעון ומודעות, כולם שזורים בתנועה וריקוד. אבל יותר מכל זוהי הזדמנות להתבוננות פנימית ולמידה. איך אני מגיבה לסוגי הרגש השונים? מה קשה לי? מה קל לי? זוהי הזדמנות להביא מודעות להתנהלות הרגשית שלנו שביום יום באה לי בהפתעה, תופסת אותי לא מוכנה.

ברבות השנים למדתי לאהוב דווקא את השלב השלישי, “הרוח השנייה”. שלב שכולו מוקדש לחוויה הפיזית, קפיצות באוויר, עם ידיים למעלה, נוגעים גבוה בשמיים. הקולות בראש אומרים שאין לנו כוח, ושכדאי שנפסיק עכשיו לפני שנתעייף. אולם האנרגיה של הקבוצה תומכת ומאפשרת להמשיך הלאה; אותה רקמה אנושית חיה, נושמת ורוטטת, המבטים ההדדיים, מחיאות הכפיים, הקריאות, כולם שם בשביל לעשות את התהליך האישי שלהם בתוך קבוצה, זה מדבק.

בשבילי האום זוהי חוויה של ריפוי, זוהי מדיטציה של ביטוי רגשי, התחברות למקומות נשכחים והזדמנות לטיפול עצמי.

אני מרגישה שאני נולדת מחדש, ממש אום-הולדת.