הויפאסנה שבפנים – לימור בוחרת באור

לימור בוחרת באור

הכל זעק אלי, ההגשות בלימודים שכבר דגדגתי את סוף המועד, הדד ליין של הכתבות לאתר החדש שעדיין הייתי אמורה לעשות רושם טוב, הקולות של האמהות בקבוצת הגמילה בחיתולים שהקמתי בפייסבוק, חמותי שרצתה תמונות של האפרוח בווטס אפ… 

ורק הגוף שלי היהשקט. הדלקת בשריר ברגל שאני סוחבת כבר שמונה חודשים לא שיגרה דקירות של כאב, הגב שתפוס לי מאז שחמודי נולד לא התיישר אבל יכולתי לשבת רק חצי עקומה, הלק המתקלף בציפורניים לא דחק בי לתפוס צמר גפן ואצטון. היה שקט של השלמה באוויר. הגוף שלי פשוט התרגל שהוא אחרון בסדר העדיפות, יתפנה לו מקום אי שם בסוף שנת 2015. ונזכרתי, כך היתה הילדה הקטנה. מקבלת בהכנעה את גורלה. סובלת וממשיכה. יודעת שגם 2015 יגיע מתישהו וגם היא תזכה לבסוף במגע של הילינג.

ישבתי וחשבתי לרגע

את בני הפעוט שמתי בגן, את תה הצמחים של הבוקר כבר סיימתי לשתות. פזלתי ללפ טופ, שם חיכו לי עשר טון של עבודה בלי תחתית, אבל לא פתחתי אותו. השארתי את רשימת הקניות דבוקה עם המגנט למקרר. לקחתי את המפתחות וירדתי לאוטו. לא לקחתי איתי את ערימות הזבל למיחזור, לא את שאריות העוף לחתולים, לא דאגתי לאיש. רק לעצמי.

נסעתי בדממה, בלי רעשים של רדיו ופוזה של חופש, ישר לפלמחים. בלי לעשות קניות בפאואר סנטר, בלי לעבור באיקיאה ראשון. לא עושה תחרויות עם נהגים אחרים, לא מסתכנת ברמזורים חצי צהובים. לא צריכה להוכיח כלום. גולשת בעדינות בכבישים הכמעט ריקים של הבוקר, בדרך הידועה פנימה.
הים המתין לי באהבה אוניברסאלית, שאין בה תנאי או גבול. בזרועות פתוחות של משב רוח קליל, פיתה אותי לחלוץ סנדלים, לחכך בהונות מופתעות בחול הקריר. אחר כך נגעתי במרבד הצדפים המרהיב, כמה שפע מגיע מהגלים. החוף היה כמעט וריק. פה ושם באופק התגלתה דמות של דיג, עסוק-מודט במלאכתו.
פרשתי את הלונג האחרון שנשאר מהטיול להודו, והתיישבתי בחצי לוטוס. עצמתי עיניים והייתי בעולם שכולו חושים. השמש ליטפה את עיניי והקרינה צבעים, הגוף מצא מנח נכון בתוך החול הלא יציב. נדמתי.

נשמתי

שאפתי ונשפתי, בתשומת לב לכל שאיפה ולכל נשיפה. יכולתי לדמיין שעכשיו יום ראשון בערב ואני בגלריה בגדרה. יושבת על כרית המדיטציה, לצד חברים, מרכזת את תשומת ליבי בדבריו של המנחה, ולאחר מכן מעבירה את המיקוד לתוכי. לנשום פנימה והחוצה. 45 דקות, הפסקה, צעידה בתשומת לב בחצר, עוד 30 דקות של פנימה. אחר כך הביתה, לרוגע נדיר, שמצליח למלא את המצברים באופן מאוזן, של שקט והבנה. תודעה בהירה שמלווה את צעדיי, שאחר כך מדלגים לאורך כל השבוע.

פקחתי עיניים

הגלים עדיין ליחכו את החוף. קמתי וצעדתי בשקט, מתחברת לכל צעד, פסיעה אחר פסיעה. מרגישה איך המתח מתפוגג מהגוף, מתמוסס אל מי הים וממשיך הלאה. הגעתי למכונית. ידעתי שכרגע אין טעם להצטער שאני לא מצליחה להגיע לערבי הוויפאסנה המודרכת בגדרה, הבנתי שכן אפשר למצוא מקום לשקט בתוך כל הרעש, ולו לשעה קלה בים. כרכתי זרועות מוצלבות על כתפיי באהבה רכה. נסעתי הביתה בתוך עננה של שקט קריסטל אל תוך שבוע מאוד ממוקד, מדויק, פשוט.
מי שכן יכול לארגן לעצמו חלון של תשומת לב, מוזמן להעניק לעצמו פעם בשבוע, ערב של גילוי השקט הפנימי, שהוא-הוא העוצמה האמיתית.


לימור שושני – כותבת, הולכת בדרך, חולקת במעגל של “כאן ועכשיו”