המילים שלי – יעל דגן קסטל

 

יעל דגן קסטל

היו הייתה לפני שנים רבות ילדה קטנה וחמודה שאהבה לשחק במילים, לצחוק איתן, לספר איתן סיפורים, לשיר איתן שירים ולעוף איתן לעולמות קסומים. הילדה חשבה שהמילים שלה הן הדבר הכי נפלא ומקסים בעולם. אבל יום אחד כשהילדה שיחקה עם המילים שלה היא התחילה לשמוע קולות מפחידים שאמרו לה שמה שהיא עושה הוא לא בסדר, אסור, מסוכן. מבוהלת היא החליטה להפסיק לשחק ולחזור ביום אחר. והקולות אכן נעלמו. כעבור כמה ימים הילדה התגעגעה למילים שלה והחליטה שוב לשחק איתן, אבל הקולות חזרו וגערו בה והיא הרגישה שהיא מתכווצת. היא כל כך אהבה את המילים שלה, שלמרות הפחד היא ניסתה לשוב ולשחק בהן, אבל בכל פעם הקולות המפחידים חזרו. לאט לאט היא הבינה שלא כדאי לה לשחק עם המילים שלה ושזה מסוכן ולכן היא החליטה והוציאה מזוודה מהארון והכניסה לתוכה את כל המילים שלה, היפות, הכנות, הרגישות, המצחיקות, העצובות, המרגשות. היא הסתכלה עליהן בעצב ודמעה התחילה לבצבץ בעינה, אבל היא נזכרה בקולות המפחידים שאמרו לה שלא צריך לבכות ולאט לאט היא סגרה את המזוודה. המזוודה הייתה לה כבדה, אבל היא לא רצתה לבקש עזרה מאף אחד ובכוחות עצמה עלתה במדרגות לעליית הגג והניחה את המזוודה בפינה.

אם מישהו היה מסתכל על הילדה באותו יום הוא היה יכול לראות עליה את השינוי. החיוך כבר לא היה אותו חיוך, המשחק כבר לא היה אותו משחק ואת המילים היפות והאמתיות שלה התחילו להחליף מילים מזויפות, מפחידות, ממש כמו של הקולות המפחידים ההם.

הילדה גדלה והפכה לנערה וכבר החלה לשכוח את המילים שלה. רק לפעמים בחלומות עוד הייתה רואה ילדה קטנה וחמודה משחקת בהן וצוחקת צחוק נעים ומשוחרר. גם הנערה התבגרה והפכה לאישה שכבר לא ידעה שפעם היו לה מילים מדהימות ורק הכירה את המילים המפחידות והצורמות.

והמזוודה העלתה אבק בעליית הגג, הונחו עליה כיסאות שאף אחד כבר לא יישב עליהם, בובות שחסרו יד או רגל וקומקום ששכח איך שורקים ומי שהיה נכנס לשם בכלל לא היה יודע שיש שם מזוודה.

יום אחד האישה החליטה שהיא רוצה לעשות משהו עם החדר בעליית הגג, נמאס לה מכל הזבל שהצטבר שם, הגיע הזמן לנקות. היא עלתה במדרגות ונכנסה לחדר שהיה מחניק ומלא בקורי עכביש ולכלוך ומי יודע מה עוד והבינה שמשימה לא פשוטה עומדת בפניה ואולי כדאי שתבקש עזרה. היא לא אהבה לבקש עזרה, אבל המשימה הזאת הייתה יותר מדי בשבילה אז כל פעם היא פנתה למישהו אחר שיבוא לעזור ותמיד היה מי שהתנדב וכך התחילה לפנות את כל הדברים שכבר לא שימשו אותה. היו שם סיפורים שאף אחד לא יקרא , בגדים שאף אחד לא ילבש ואפילו חרבות שאף אחד כבר לא ילחם בהן. ולאט לאט עליית הגג התחילה להתפנות. פתאום אפשר היה לראות את הרצפה המאוירת, את החלון המשורטט עם הנוף למרחבים. פתאום אפשר היה לראות שבעצם מדובר בחדר יפה מאד ומיוחד.

יום אחד, אחרי שעות של עבודה, היא גילתה את המזוודה. היא הייתה כל כך מאובקת , שהאישה חשבה לזרוק אותה כמו שהיא יחד עם שאר הדברים שכבר אין בהם צורך, אבל משהו עצר בעדה, איזה קול פנימי קטן שהיא כבר לא שמעה הרבה זמן. גם הסקרנות הטבעית שלה התעוררה לפתע “אולי אמצא שם אוצר” חשבה לעצמה. היא לקחה סמרטוט וניגבה אבק של שנים וחשה מין התרגשות כזאת כמו לפני שפותחים מתנה ומנסים לנחש מה יש בה ואפילו דמעה קטנה הופיעה בעינה. היא לא ממש הבינה את עצמה, אבל המשיכה במרץ וכשהמזוודה עמדה מולה נקייה פתאום הרגישה שפחד מזדחל לליבה והחליטה שאולי עדיף כבר לסיים עם כל הפרויקט הזה ולעזוב את המזוודה.

במשך כמה ימים היא לא עלתה לעליית הגג ,ההתלהבות מהחדר היפה שהתגלה והסקרנות ממה שיש במזוודה נדחקו להם, אבל לא נתנו לה מנוח. עד שיום אחד כשהמחשבות על המזוודה הצליחו לפלס דרכן למוחה היא החליטה שזהו, מספיק עם השטויות, זאת רק מזוודה . היא עלתה במדרגות עם מבט נחוש בעיניה , נכנסה לחדר ובלי לחשוב יותר מדי פתחה את המזוודה. וכמו שד שהיה כלוא בבקבוק אלפי שנים ורק חיכה שמישהו ישחרר אותו, המילים פרצו החוצה וריחפו סביבה. היא הסתכלה עליהן במבט המום, מנסה להבין מה הן אומרות בכלל, האם הן אמיתיות ? ולמה היא לא פגשה בהן אף פעם.

באותו יום האישה נשארה שעות בעליית הגג, שיחקה עם המילים, רקדה איתן, צחקה איתן, בכתה איתן, התרגשה איתן נרדמה כשהן חבוקות בין זרועותיה כאילו מפחדת שהן עלולות להיעלם שוב.

ואם מישהו היה מסתכל עליה באותו יום הוא היה יכול לראות את השינוי ואת הברק השובבי שחזר לעיניה.