שרינג – יעל דגן קסטל

יעל דגן קסטלאני זוכרת שאמא שלי שאלה אותי יום אחד לאן אני נוסעת ואמרתי לה ל”שרינג”, היא שאלה מה זה  ואמרתי בכלליות שזה מעגל של אנשים וכל מי שרוצה יכול לשתף על משהו שמעסיק / מטריד / משמח / מרגש אותו. “ואחרי שהוא משתף אנשים מגיבים למה שהוא אמר?” היא שאלה. “לא” אמרתי לה “אנשים לא מגיבים”. “אז מה זה שווה” היא ספק שאלה ספר אמרה. “אנשים לא מתייחסים אז בשביל מה להגיד?”.

 אז מה זה באמת שווה? אנחנו רגילים שכשמישהו מספר לנו משהו אנחנו מיד מגיבים למה שהוא אומר. או שאנחנו נותנים ציונים לחוויה שלו ומקטלגים אותה כטוב או רע שאנחנו מסבירים לו איפה הוא טעה ומה צריך לעשות אחרת. גם רוב המעגלים שהייתי בהם עובדים ככה. ולפעמים שהאגו שלי זקוק לליטוף זה נחמד לבוא למעגל שאני יודעת שכולם יגידו לי בו כמה אני מקסימה ונהדרת. אבל איכשהו התמכרתי דווקא למעגל הזה.

 יש משהו מדהים בשבילי בעובדה שאני יכולה לשתף בלי לצפות לתגובה. בלי להתאים את הדברים שאני אומרת כדי להוציא מאנשים פידבק מסוים. זה לא שבמעגל אחר אני ממציאה חוויות, אלה בוחרת על מה לשים את הפוקוס, באופן לא מודע בדרך כלל, כדי לקבל תגובה מסוימת ופה אין תגובה אז אין צורך לקשט את החוויה. אני ממילא לא אדע אם אנשים הזדהו אם מה שאמרתי, השתעממו,התרגשו, אלה כמובן אם מישהו יגיד לי בסוף המפגש ואותי זה מאוד משחרר.

 ובמידה ויש לי שאלה או שאני במצב רוח ליחס אני תמיד יכולה לשאול את המנחה של השרינג.

 בתחילת המפגש מפרטים את הכללים, שהם בעצם דרך נוספת לעורר את המודעות שלך לעצמך. אחד מהם הוא להביא את תשומת הלב לאיך אני מרגיש עכשיו, ברגע זה. האם אני מרגיש מספיק בטוח לשתף? על מה לא הייתי מדברת? ודרך השאלה הזו גיליתי שאני לא מרגישה מספיק בטוחה באף מקום כמעט פשוט להיות אני כמו שאני, גם עם זה מעורר רחמים או משעמם וגם אם זה נותן השראה ומלהיב. ואנשים אומרים אם הם בטוחים או לא בטוחים ולפעמים בא לי לצרוח ולהגיד “תתעוררו, אתם ממש לא בטוחים. יש מיליון דברים שלא הייתם אומרים או עושים”. אני אגלה לכם סוד, אבל אל תגידו לאף אחד, טוב? כולנו מדברים רק על עצמנו כל הזמן (אז פעם הבאה שאתם שומעים את עצמכם מייעצים למישהו, קחו את העצה לעצמכם). אני משתמשת במעגל כדי להגדיל את טווח הביטחון שלי וזה בדברים שלכאורה נראים קטנים, אבל בשבילי הם גדולים. כמו לבכות שאני מרגישה, לשתף בדברים שמביכים אותי, ללכת ולבקש חיבוק ממישהו. ועם הזמן רמת הביטחון שלי עולה וזה משפיעה גם בעולם החיצוני. אני מעזה יותר להגיד מה אני רוצה ומה לא, לבקש עזרה או תמיכה ובכלל להיות יותר אני.

 זוכרת מפגש אחד שבו הרגשתי שקשה לי להסביר מה אני מרגישה אז לקחתי סיפור שכתבתי עלי ועל המצב שלי ואמרתי שאני רוצה לקרוא כדי שאני אהיה מובנת. איציק עצר אותי ואמר “תקשיבי למה שאמרת, את צריכה את הסיפור כדי להיות מובנת”. הקשבתי. “מה את רוצה להגיד?” הוא שאל “שאני מרגישה לבד, שאני עצובה” אמרתי והרגשתי איך הדמעות מתחילות לצוץ. “תעצמי את העניים ותנשמי” הוא אמר ואני עוד החזקתי בדף המקופל. והדמעות המשיכו לזלוג והרבה אחרות הגיעו אחריהן והוא הציע שאלך לשבת ליד אחת הנשים ושאני אשען עליה לקבל תמיכה וישבתי בין רגליה ונשענתי עליה והיא חיבקה אותי והדמעות המשיכו לזלוג וחשבתי לעצמי שאני כנראה מרגישה פה מאוד בטוחה אם אני מסוגלת לבכות ככה מול כולם בלי להגיד כלום.

 ויש אנשים שבאים ולא משתפים, רק מקשיבים ותהיתי למה הם ממשיכים לבוא. ומפגש אחד החלטתי לא לשתף ורק להקשיב. ופתאום הבנתי שכל מי שמדבר, מספר גם עלי משהו ודרכו אני יכולה לראות את עצמי ואולי להבין משהו שלא הייתי מבינה אחרת. המפגש בו שתקתי היה אחד היה אחד המפגשים החזקים עבורי.

 אני חושבת שהמעגל עוזר לי להקשיב יותר לאנשים, פחות לייעץ, פחות לחשוב שאני יודעת מה נכון למישהו אחר. כי תכלס אני לא יודעת מה קורה לו בפנים. וגם להבין שאני עושה כרגע מה שאני יכולה ולקבל את עצמי כמו שאני.

 ובשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע……. שתי הסיבות העיקריות שאני מגיע לשרינג זה החיבוקים שלפני שמאוד ממלאים אותי וכבר אחריהם אני מרגישה אחרת לגמרי ו……. המרקים של דפנה.