בוגרת – לימור בוחרת באור

111לימור ניסנילהתחזק מזיכרון של רגע שחור. להציע חיבוק במקום כעס. בקיצור, להיות ילדה גדולה

לפני שהפכתי להיות אמא, המוגדרת על פי כמות החיוכים של צמד גוזליה ופעילותה הענפה במעגל האמהות העירוני, הייתי גם בת. הייתי ילדה קטנה ואחר כך נערה גדולה וגם בחורה לא קטנה ולא גדולה, שהגדירה את עצמה מול וכנגד האשה הראשונה בחייה.

“אמא שלי” מאז ועד היום הוא צמד המילים שהכי מעורר אותי. לא סקס טנטרי, לא אספרסו עם חברה, לא סייל בקסטרו. רק אמא שלי, במחווה אחת פשוטה ולא בהכרח מודעת, יכולה לזעזע את עולמי. וכל המדיטציות וכל הוויפסאנות לא יועילו כשהיא תדרוך, כמו בשדה מוקשים, בשוגג, וארטילריה שלמה תפרוץ מגרוני כמו לבה בוערת.     

כי זה לא משנה אם עברו 30 שנה או 30 שניות, הילדה הקטנה, אותו זיכרון מרגע שחור בחיים, לעד תכעס על אמא שלה, לעד תשנא אותה מרוב אהבה לא ממומשת, לעד תרגיש נטושה וטובעת בים העולם הגדול.

אבל, לצד אותו רגע יגוני של ילדה חסרת אונים, אני מכילה גם כמה חוויות עוצמתיות ממקום בוגר, אחראי, חזק. כיום, אני רב חובל בוגרת, המנווטת את דרכה בחיים, שולטת בגורלה או לפחות שותפה לו.

הגדולה שבי יכולה להכיל את הכאב שלה בתור ילדה ולמצוא בארגז ניסיון החיים שלה את הכלים להתמודד ואפילו להיבנות מהקרשים שאליהם נפלה.

היא יכולה, רק אם היא רוצה, לנסות למצוא כמה פירורים של חמלה ולהאכיל בהם את ציפור הסבל של אמה. כן, גם בתוך אמא מתגוררת ילדה קטנה שמזמן כבר לא נעטפה בחיבוק.

הבוגרת יכולה לבחור להביט לשדון הכאב, המטריף בצווחותיו, בלבן של העיניים, ולראות מעבר, לראות עתיד. לראות איך היא מקימה על חורבות ילדותה בית חדש לילדיה שלה.

אם היא רוצה, יש לה אפילו כוח-על. הבוגרת מסוגלת לשבור את שרשרת הדורות, שלפעמים היא יותר כמו שלשלת כבדה ומעיקה, ולפתוח את דלת הכלא שלה. היא יכולה לצאת לחופשי, להיות קלילה, להיפטר ממטען הטינה ולפרוש כנף.