הזעקה – לימור בוחרת באור

111לימור ניסניבין להיות ילדה טובה לבין להיות אמא טובה – יש מקום גם לצעקות שלי.

אני רוצה לצעוק כל כך חזק שאלף מראות מודעות עצמית יתנפצו לרסיסים. אני רוצה לצעוק את כל הלחץ, העומס, התשישות, האכזבה, הכאב, הפחד מזקנה, השעמום, השגרה. לשגר ליקום שאגה ענקית שתהדהד עוד הרבה אחרי שאמות. 

אבל במקום זה, אני נושמת עמוק, עוטה מבט אדיש לכאורה, ודוחסת הכל פנימה. יפה-יפה מתחת למסכה אני מסדרת בשורות של חיילים את הציפיות שלא התממשו מהחיים, מהיחסים עם הבעל, הילדים, הקריירה, ההורים, החברות. אני מצפה הכל בשעווה ומדליקה נרות זיכרון לתמימות, לפרובוקציות, לקסם שפעם חשבתי שנמצא באוויר.

  וכך כל היום אני צועקת, בעיקר על האפרוח. כיאה לבן שנתיים וחצי, גם יוצא חלציי הוא ילד אינדיגו טיפוסי; נמרץ ועצמאי, רוכב על הבימבה-אופנוע שלו עם משקפי שמש וכובע מצחייה הפוך, עף על עצמו עד לעננים ובחזרה. ואני, לעומתו, מרוטה מחוסר שינה (מניקה את אחותו כל שעתיים בלילה) חלשה מרוב דאגות (שלא יאונה כל רע לגורים שלי) ובעיקר – לא נושמת נשימות מלאות, כי אין רגע דל בקרקס המטורף הזה שנקרא “שני ילדים מתחת לגיל שלוש עם אפס שעות עזרה”.

 הוא יושב מולי בארוחת ערב, מורח את הגבינה על כל הצלחת, “אמא תראי, אני מצייר”, דוחף ידיים לצלחת שלי, “זה טעים לך?”, טועם, מחזיר, בודק. פוזל לעברי, בודק אותי. ואני בולעת את תחושת הזלזול, את החוצפה שלו, עד שהתפוצצתי.

אז צעקתי, ושוב צעקתי, וכל פעם הרגשתי איך הרמת הקול בכלל לא מרגיעה אותו. הוא לא נרתע, או מפחד, הוא פשוט לא מבין את שפת האלימות.

רציתי לספר לו כמה קשה לי. אני לא אמא מושלמת, אפילו לא מתקרבת לטוב פלוס. אחת שמשתדלת, שזה בלשון עדינה אולי ציון 60. רציתי להגיד לו שאני רוצה שיהיה רק “ילד טוב”, כזה שמציית וגורם לי להתגאות בו, בשפה העשירה שלו, בהתפתחות המרשימה לגילו, ברגעים הנדירים שהוא מגלה חיבה לאחותו התינוקת, שתפסה את מקומו בחזה של אמא.

 בקיצור, רציתי להיות אמא שלי. שבשביל לשמח אותה הייתי צריכה כילדה להחניק את עצמי, לייבש את שמחת החיים הפרועה שלי. שהחולצה תהיה בתוך המכנסיים, שהשרוכים יהיו קשורים, שכל התלתלים יהיו אסופים בקפידה בצמה. להיות בשקט, להתנהג יפה, לא לבייש.

הסתכלתי על הבן שלי. בזמן שחלמתי, הוא כבר התפשט ונשאר ערום במטבח, והתחיל למרוח על הגוף את הגבינה והסלט כקישוט.

הפעם החנקתי את הצעקה, ללא מלים, אספתי אותו עם כל הלכלוך וישר לאמבטיה. “אמא, את רק אמא שלי”, הוא התרפק עלי. ליטפתי את האוצר שלי, נישקתי את בכורי שמזמן לא זכה לרגע פרטי איתי.

 הבנתי שהוא לא הכתובת לתסכולים שלי, לא הוא ולא אמא שלי. היא עשתה מה שידעה, ואני יכולה לעשות מה שאני יודעת. ללכת לערב שרינג, לשבת במעגל ולדבר ולהקשיב. ואם הפצע עמוק יותר – אני יכולה להיפגש בסשן אישי.

נכון, הילדה הקטנה לא תתרפא – היא סטטית, תמונה על הקיר, אנדרטה של הכאב. אבל הגדולה, היא דינמית, משתנה, חיה, פתוחה להילינג.

לחדר האמבטיה הבאתי צבעי ידיים, ונתתי לאפרוח להיות ילד. הוא התמוגג משמחה. החלטתי לעשות אותו המורה שלי. מאוחר יותר, כשנכנסתי בעצמי להתקלח, נתתי לבוגרת להיות ילדה וציירתי בחופשיות על החרסינות. כשקולה של אמי סנט בי, הגשתי לה בדמיוני חתיכת צבע ושחררתי גם את הילדה שבה.