לדבר בפרטי – לימור בוחרת באור

לימור בוחרת באורמאז שהייתי ילדה, נשלחתי לשיחה עם פסיכולוג. בכל פעם שהיה להורים שלי, או לכל דמות סמכותית אחרת, כמו מורים, קשה להתמודד איתי – הראו לי את דלת מכווץ המוחות. וההקבלה פה לחדר המנהל היא לא במקרה. אני זוכרת שהייתי יושבת על הספסל מחוץ לחדרו של המתמחה בתורת הנפש התורן, כאילו עשיתי משהו רע ובאתי שיענישו אותי.

מהו המעשה הנורא? שבמסעותיי לגילוי עצמי, עזבתי את גבולות החברה המוכרים והיה צורך מיידי להשיב אותי לפני שדרכי תקסום לאחרים, שעלולים לנטוש גם הם.

אני זוכרת שתמיד היתה מרחפת  באוויר התקווה, שאולי הפעם יוכלו לתקן אותי. שיצליחו להכניס לקופסא ולקשור בסרט, ושוב יניחו אותי על המדף עם שאר הברביות למכירה.

לצערם ולשמחתי, זה אף פעם לא עבד. נעשיתי יותר פראית, יותר נלחמת על החופש שלי עד שזה הפך לאג’נדה. ברבות השנים, לצד התחושה שאני מוזרה, פריקית, התמלאתי בגאווה; שילמדו כמה שנים שהם רוצים באקדמיה, אף אחד לא יכול עלי, איי אם סו פאקינג ספיישל. הכי מיוחדת אבל כל כך לבד.

כשפרצתי את חומות הבדידות לראשונה וביקשתי, עם כל הקושי שבדבר, להיפגש לסשן אישי – נטפה ממני שחצנות של כל יודעת. הרי אני בעלת ניסיון רב בפסיכולוגיה, כולל חצי לימודים לתואר, מתובלים בביקורי בזק אצל פסיכיאטרים, כשרציתי להתנסות בפרוזאק ושאר סמים חוקיים.

התרפיה המדויקת בפשטותה, שהציע המהננד, אשר בסיסה הצבת המראה המשקפת אך ורק המציאות עצמה ולא אשליות ופנטזיות – גרמה לי עצב רב בתחילה. מין רוח ייאוש, שמקורה בהכרה שאני לא חיה בעולם צבעוני אלא בשגרה-זה-לא-בהכרח-רע, שהאושר הוא לא סלוגן מוכתב מפרסומת, אלא יצירה בתנועה שתלויה רק בי.

ברבות הפגישות, שחלקן לווו בהתכתבות במיילים שעזרה לי להציף את הבעיות ולראות בבהירות את פתרונן, התחלתי לצאת מאזורי הנוחות המוכרים, להטיל ספק בדפוסי התנהגות שהחשבתי בתור “האופי שלי”, ואפילו לצאת להרפתקה בזוגיות שלי, באימהות שלי, באישיות שלי.

למדתי לפרוק את כלי הנשק בכניסה לסשן האישי, ולא בהכרח לשאת אותם שוב ביציאה. הרשיתי לעצמי להתערטל מהמגננות שלי ועדיין לא לקפוץ להתקפה, להודות שאני פרנואידית לגבי הילדים, שאני לא סלחנית בזוגיות, ושאני בכלל לא יודעת לאהוב את עצמי. קיבלתי כלים שפישטו ופרמו את מבוך הסבך והסבל של נפשי המתוסבכת לכאורה והצביעו על דרכים למציאת אותו רוגע נפשי, אותו גביע קדוש של מסעותיי הרוחניים.

בסשן האישי, לא משנה הבעיה שבעטייה הגעתי, ההבנה הסופית היתה לראות מה שיש מול העיניים, כאן ועכשיו, לא מחר ולא אתמול, לא בפסטיבל טנטרה בדרום ולא בסדנת שתיקה בצפון. אני, כמו שאני בשגרה, עם לחסל כמעט חבילה שלמה של לואקר בבוקר וקערה קטנה של סלט ירוק בערב, עם חמש שיערות שיבה חדשות ועם פרצי צחוק של ילדה בת חמש. לראות את מה שיש ולהסכין איתו. ככה מתחילים חברות עם עצמי.