הדרך אל עצמי

חזקה מהרוח


מעגל השרינג

לימור בוחרת באור

יש דרכים שבהן אני נוסעת כל יום, הדרך לעבודה בתל אביב, הדרך להורים ברחובות, הדרך לרופאת נשים בנס ציונה. ויש דרך אחת שבה אני נוסעת פעם בשבוע, למקום שהוא רק שלי. למעגל. זה לא יהיה מדויק להגדירו כשלי, מכיוון ששותפים בו חברים וחברות נוספים, אבל הוא המקום המיוחד, שבו אני מסירה את המסכה, ומרשה לעצמי להיות חשופה, מבחירה מודעת, כדי ללמוד אודותיי.

מדי אחד מערבי סוף השבוע, לאחר שסיימתי את מטלותיי כאשה נשואה, עיתונאית חרוצה, סטודנטית לחוצה, בת בכורה, ומה לא, אני נכנסת לאוטו ומניעה לכיוון אחר.

הדרך היא אותה דרך אספלט, קצת כבישים עירוניים, חולפת על פני בניינים ומרכזי קניות, קצת כבישים בינעירוניים, שכונות ומפעלים, דרך קיצור אחת, העוקפת צומת מרכזי וסואן, ודרך שמשקיפה על שדות ירוקים –  ואז לבסוף אני מגיעה למקום שאני מכנה ‘הפורטל’, ועוברת בדמיוני דרך שער קסום.

אני מחייכת, כי זו דרכי להגיד שאז אני חשה את המטמורפוזה, זה המקום, בחציית כביש שולי, שבו אני מרגישה איך השארתי מאחורי את כל משימות השבוע, השלתי מעלי את ההגדרות שמבטאות את הפרסונה/התדמית שלי, ובחציית מעגל תנועה שומם, אני עוברת מימד.

אני לא באמת משתנה, אני עדיין צופרת למכונית שמשתהה לפניי באור ירוק, עדיין עוצרת לפני מעבר חצייה כשאני מזהה הולכי רגל מבקשים לחצות. בסך הכל, אני נשארת אותה לימור, בת 35, עסוקה ונמרצת, בהריון מתקדם, בשלבי תואר אקדמי מתקדם, בנישואים טריים, בתסביכים קלאסיים עם הורים, ברגשות אשם על מיעוט זמן פנוי לקשקש עם חברות, באכזבה קלה מהמקום שאליו הגעתי, באמצע שנות ה-30′, כשבתור נערה יצירתית ושאפתנית פנטזתי על עתיד זוהר יותר, שופע הישגים יוקרתיים, חלומי יותר.

כבר שנה וחצי שאני נוסעת לגדרה פעם בשבוע, להתוודע למה שבעצם עבר עלי, לשתף אחרים, להשתתף בחוויותיהם. אני נזכרת בערב הראשון שלי. היה חורף ולבשתי שמלה עם שרוולים בצבע בורדו, לרגליי מגפיים שחורות, ובליבי אש חמימה של יום חופש רגוע. חברה, ששתיתי עימה קפה של אחר הצהריים תחת שמיים מעוננים, בבית קפה אופנתי, זרקה לי: רוצה לבוא למעגל שרינג?

היא תפסה אותי לא מוכנה – מה זה שרינג, לחלוק עם מי, לדבר על מה, חייבים לדבר? – היא צחקה, מה פתאום, עצם הישיבה במעגל היא השיתוף. להשתתף בהקשבה לאחר, ובעצם בהקשבה פנימית לעצמי, לילדה הקטנה שבי, שלא תמיד יש לי, המבוגרת, יותר מדי זמן לשמוע אותה, להאזין למה שלפעמים היא צריכה אפילו לצעוק, כדי שאבין שהיא לא מקבלת מספיק תשומת לב.

ליטפתי את הבטן, ושמעתי את הרגשות שלי מאותתים שכן, לכי על זה, אז קפצתי על ההרפתקה.

במעגל גיליתי גברים ונשים, מניעים את האנרגיות שלהם בריקודים, מתיישבים בשקט, מתחייבים לדיסקרטיות, בוחנים את מידת הביטחון שבהם הם חשים, ומשתפים; מדברים, שותקים, מקשיבים, צוחקים, בוכים, מחבקים, מפנימים ויוצאים אחרי כמה שעות טובות, מתוך המרחב המוגן של המעגל אל החיים. לא עוזבים, לא משנים, לא מקצינים, שבים אל המציאות חזקים יותר, ברורים יותר, מחוברים יותר, אוהבים יותר.

באותו הערב, הרגשתי באופן טבעי אאוטסיידרית וגוננתי על עצמי בשתיקה. אבל בסוף זה יצא, ביקשתי לשתף, והכל פרץ מתוכי, געש החוצה, כמו לבה שהגיע זמנה להתפרץ.

דיברתי במהירות וסיפרתי כל מה שבחרתי לשתף בו. על הלחץ המתמיד ועמידה לא הגיונית בלו”ז מטורף של עבודה ולימודים, על הרצון לרצות את כל הסובבים, לעמוד בציפיות של המשפחה, להיות הבת הטובה והכלה המועדפת, ויחד עם זאת על התשוקה להיות מישהי אחרת, חופשייה ונינוחה יותר, על הכמיהה לאהבה, לסקס טוב יותר עם בעלי, למימוש פנטזיה עם אחר, על השעון הביולוגי שמשגע בתקתוקו, על פחד מכישלון ועוד יותר- מהצלחה, על איבוד עצמי בעולם של צרכים לא ממומשים, על מחסור פסיכולוגי מתמיד בכסף, ועל התמכרות לשופינג חסרת גבולות, על המחיר שהיא גובה…

אני זוכרת שדיברתי ללא הפסקה, עד שסיימתי, ונרגעתי. בכלל לא הייתי מודעת למשקל הכבד שיושב על לבי, ומעיק עלי. אני חושבת שאפילו צחקתי בסוף, במין הקלה. הייתי בטוחה שכולם יהיו בהלם, אללה איסטור מה יצא מהבחורה החדשה, אבל כולם הביטו בי בהבנה, והזרימו לי חמלה במחווה תיאטראלי המכונה “מקלחת של אהבה”.

נשטפתי ברוך, והתמלאתי עוצמה. היה לי קל יותר בימים שלאחר מכן, קל יותר להבין את רצונותיי הכמוסים, לשלבם אותם באופן שפוי, הדרגתי ולא הרסני במכלול העוטף, ללמוד לאזן את החיים שלי, ואפילו ליהנות מהם. כן, מאז אני שם, שבועות וחודשים ושנים, משתדלת להתמיד, להעמיד פעם בשבוע מראה מול הפנימיות שלי, להתגלות, להכיר את עצמי.

וכמו עליסה בארץ הפלאות, לאחר שגלשתי בפעם הראשונה אל המחילה התת קרקעית של הנפש שלי, שבתי פעמים רבות. באחת מהן, התוודעתי אל השקט האינסופי, שמצוי בתוכי – אל מדיטציית הוויפסאנה.