נושמת אל הפרח שבי

חזקה מהרוח

ויפאסנה

לימור בוחרת באור

 בדרך כלל אני מאחרת, או מגיעה ממש על הדקה. אני לא עושה את זה בשביל לזכות בתשומת לב, והאיחורים שלי לא אופנתיים בעיניי. אני פשוט לא מספיקה להגיע בזמן, כי אני תמיד עסוקה, ותמיד על הקשקש. זה המצב כשבגיל 30 ומשהו מתעוררים מהסטלה, מפסיקים לינוק מהבאנג ומחליטים לבלוע את החיים. ככה אני מוצאת את עצמי מלהטטת בין מיליון ואחת מטלות, ומודה בכל יום לאלוהים שאני אשה, ומסוגלת לחלוקת קשב לא שפויה בעליל.

אולם, מהלחץ שהעומס יוצר אני נושמת מהר, בולעת אוויר ומקיאה פחמן דו חמצני. לא נושמת כמו שצריך, מסתחררת לעתים קרובות, מרגישה חנוקה בפעמים אחרות.

כשהציעו לי להגיע לערב ויפאסנה, הראש הנהן כן מאליו, הגוף יודע לאן להוביל את עצמו כשהנפש הולכת לאיבוד. ויפאסנה זו מדיטציית התבוננות, משהו קלאסי, לא רוקדים, ולא צועקים, רק יושבים. יושבים בשקט, מכנסים איברים בישיבה מזרחית, או חצי לוטוס/לוטוס, או אפילו רגליים פשוקות קדימה, זה לא משנה. העיקר שהגוף יתעטף כמו בתוך גולם, במקום מחבוא מרעשי העולם, ויוכל להתמקד אך ורק בנשימה. הידיים מונחות באופן רגוע על הברכיים, או אסופות אחת על השנייה, הראש יציב, העיניים עצומות או מושפלות בעפעפיים סגורים למחצה.

לפני קצת יותר מעשור התוודעתי לויפאסנה כשנסעתי לתרגל בבית ספר שדה חצבה בדרום. במשך עשרה ימים שתקתי, הזנתי את גופי באוכל צמחוני, ובעיקר ישבתי המון שעות באולם המדיטציות, ונשמתי לתוכי.

אני זוכרת את כל המחשבות שעלו. כזה בלגן לא ראיתי הרבה זמן, זה כאילו מישהו עבר לדירה חדשה, והשאיר את כל הארגזים פתוחים, וכל החפצים זרוקים על הרצפה – ואני מסתכלת עליהם והדבר האחרון שבא לי, נמלת ניקיון שכמותי, זה להתחיל לסדר במקום. בהתחלה נבהלתי, אבל נשארתי ממוקדת בנשימה. לא זזתי ממנה. שאפתי אוויר, נשפתי אוויר, התבוננתי בתהליך הנשימה, הקשבתי לכאבים שיצאו מהגוף, ונתתי לנפש להירגע. הכל בסדר, רק לנשום.

לראשונה הבנתי את עוצמתה של הנשימה, פעולה פשוטה, יומיומית, חיונית, הבסיס לחיים. אחרי עשרה ימים שבתי הביתה, לא רגועה כמו בודהא, כי באמת אי אפשר לשנות, ולא צריך לשנות, את האופי הנמרץ שלי, אבל יותר ממוקדת, ברורה, כמו זכוכית בדולח, מבינה משהו, אפילו קטן, על עצמי. נקודת ציון במפת החיים המורכבת שלי, משהו להתחיל לנווט ממנו.

בקצב המטורף שלי היום, אין לי את הפריווילגיה ליסוע רחוק ולהיעלם לעשרה ימים מלאים. אבל יש לי יתרון, יש לי ערב ויפאסנה באזור המרכז. פעם בשבוע, סשן של שעתיים, שממלא את המצברים, מחדש את הכוחות ואת האמון ביכולת שלי להבין את עצמי, ולדעת להשתמש נכון בכלים שלי.

השבוע הגעתי כמעט בזמן לויפאסנה. איחור של דקה או שתיים, אבל כבר כשנכנסתי לרחוב, הדממתי את הנייד, כיביתי את הרדיו, נסעתי לאט יותר, התכווננתי לחוויה. הורדתי את הכפכפים בכניסה, את הטבעות והצמיד המרשרש שמתי בתיק, נכנסתי בשקט אל תוך השקט.

בחדר, בעיניים עצומות, יכולתי להביט בבלגן השורר בראשי, ורק לנשום אליו. לבלום את הדחף הטבעי, שאמא והמורה בבית ספר התנו בי כל כך חזק, לסדר ולארגן הכל. ברחתי מהעשייה בלי רגשות אשם. הנחתי לנשימות להיות רגועות, עמוקות, שלוות. זה לא עבודה קלה, אבל זו לא עבודה בכלל. זו עשייה. תשומת הלב שלי, שבדרך כלל מתזזת כמו פרפר, התרכזה רק בפרח אחד – אני. הקשבתי לגוף שלי, למכאובים שלו, לתלונות שלו. הבנתי שהממתקים שאני אוכלת, והבגדים שאני קונה בכמויות מסחריות, לא באמת משתיקים את הפחד מחוסר הגשמה עצמית או מהצלחה. אז נשמתי לשם חמצן מרפא. באמת לא צריך יותר.

הזמן עמד מלכת, ואני לא הוטרדתי מתקתוקו של אף שעון. אין דד ליין, אין פקקים בכביש, אין איחורים, אין תירוצים להצדיק את עצמי, אין ארוחות משפחתיות, אין העמדות פנים, אין מסכות מעיקות. אין אני לא מספיק טובה לבעלי, אין אני ילדה רעה עם מחשבות זימה מלוכלכות, אין כלום.

במקום זה, יש המון אני. אני כמו שהייתי כשנולדתי, כמו שהייתי לפני שהגבתי להערות של אחרים משמעותיים, לפני שהתחלתי לבלוע כאב ממשפטים שאחרים זרקו עלי.

אני כמו שאני, רגועה, מסופקת, מקובלת. כמו שאלוהים ברא אותי. עם עודף של חמש קילו, עם הנכשל במתמטיקה, עם שיער שחור במקום בלונדיני, עם רצון לעשות פסלים במקום לעשות כסף. מושלמת בדיוק כמו שאני, טיפת מים מתרסקת לתוך אגם, ניצן שפורח בלי פקודות, בלי ספר הוראות.

את הסדר בראשי לא יכולתי לסדר לבד, היה מאיים מדי. הרגשתי לכודה במבוך ההתניות של העבר, וחסרת אונים כלפי העתיד לבוא. ידעתי שמותר לי להסתמך על כוחו של אדם אחר, המורה. והרשיתי לעצמי להרפות את השליטה ולהתייעץ איתו. כך הגעתי אל הסשן הפרטי, שכולו מראה טהורה, בלי אינטרסים, בלי דרמות, ספה מול ספה, אדם מול אדם.