כאב חשוף

חזקה מהרוח

סשין אישי

לימור בוחרת באור

 אני מחשיבה את עצמי כמישהי עם ביטחון עצמי מדושן, לא פוחדת להגיד שום דבר וגם לא נרתעת מלקבל ביקורת. האגו שלי יושב חזק, בטוח, יציב. אני אוהבת את עצמי מספיק כדי לפגוע בגופי במידה, ולא להתחרע ביצר הרסני חסר שליטה. אני יודעת לדרוש תשומת לב, אני יודעת לתת. בעניין של לקבל – אני מודעת לכך שקשה לי, ולכן אני גם יודעת לשלוף את התשובה ‘אני עובדת על זה’.

גם די קל לי להתנהל בחברה. אפילו במקומות שאני לא מכירה, הביישנות הראשונית עוברת לי די מהר. מנגנון ההגנה שלי הוא, בהתאם למזל שלי, טלה, הוא התקפה. אני לא תוקפת במובן המיליטנטי, אלא פשוט לא מפחדת להשמיע קול. יודעת להיות פרובוקטיבית באופן חלקי כדי להתחבב על ידי הגברים מבלי להיות מוטרדת מינית, ומתוקה באופן לא מאיים בכדי לזכות באישור הנשים בחבורה.

איפה אני נופלת? חחח, באחד מול אחד כמובן. האינטימיות הבלתי נמנעת בישיבה מול אדם אחד, בלי קהל להצחיק, להרשים או לעשות דרמות, מפחידה אותי עד מוות. ארבע עיניים מביטות זו בזו, אין לאן לברוח, אין להתחמק. הכל בפנים. החשיפה גדולה, הנגיעה עמוקה, הכאב מקבל את כל הבמה. ואני לא אוהבת שכואב לי, אני מוכנה לעשות הרבה בשביל להתעלם מפגיעה, להתחמק מהאפשרות לריפוי, רק לא להיות שם שוב. לא לחזור לילדות, לחוסר אונים של הקטנה מול העולם הגדול, מול אחרים משמעותיים שלא הגנו אלא תקפו, ניצלו, או סתם לא היו שם כשנזקקתי להם.

במשך 20 ומשהו שנה – אמא’לה, כמה זמן! – ברחתי מהתמודדות. כמו איילה מפוחדת הסתתרתי בסבך הסמים הקלים, הקשים, אלה שניתן במרשם ואלה שנמכרים ברחוב. שתיתי כדי להכחיש, השתכרתי כדי לתפקד. נמלטתי לסוף העולם, למדבר, לדתיות, לקיצוניות, רק לא להיות פה.

ועכשיו אני כאן, מול המורה/המהנדד. ספה מול ספה, שתי כוסות מים מלאות למחצה. אני באה הנה כל שבוע, המקום לא זר לי, ואני לא מצליחה לשדר נינוחות. את העמדת הפנים השארתי בחוץ, ליד הנעליים. אני מתוחה. מבטי מרחף בחלל, לא מעיזה ליצור קשר עין איתו.

עוד לא הגשתי לו את מנת הכאב שלי, וכבר אני שופטת את עצמי באכזריות. כמו כל דבר בחיים, אני חייבת לעשות את זה טוב. התחושה שאני מכוערת, פצועה, מצולקת, גואה בי כמו קיא שרוצה לפרוץ. אבל אני בולעת רוק, בולעת תחושה מזויפת של כבוד, ומדברת. בהתחלה לעצמי, אחר כך כבר נרגעת ופונה כדרך אגב אליו. המונולוג החושפני הופך לשיחה, בין שני אנשים, ששניהם רוצים בטובתי.

אני פורשת את מכאוביי לפניו, מסבירה מה עובר אלי. הוא לא פסיכולוג, הוא לא מתעניין בסיפורי העבר. הוא שואל על עכשיו, מהן התחושות שלי כאן ועכשיו. הוא מעמיד מראה גדולה ובהירה. מי את היום? הוא שב ושואל, ומזכיר לי את הדרך הארוכה שעשיתי. הוא מונה את הצלחותיי, מניח בצד את הכישלונות, הם לא רלוונטיים, הוא חוזר ומדגיש את המציאות. רק אותה, לא מייפה, לא מתיימר, רק ממשיך להחזיק את המראה באופן מאוזן, כדי שאראה בדיוק איך אני נראית, מורכבת ואנושית, חלשה ועוצמתית, חוזרת הביתה.

ואני לומדת להסתכל לחיים בעיניים, להשלים עם הפגמים, לאהוב את מה שיש, לצמוח משם. פחות כועסת על עצמי, פחות שונאת אחרים, פחות נלחמת. יותר רגועה, יותר סולחת, יותר שלמה עם בחירותי.  פשוט הולכת בדרך, צעד אחר צעד.