בפוסט הקרוב, אשתף אתכם בקשיים ליישם את הלמידות והשיעורים של התהליך שאני עוברת בבית, בהתנגדויות של המיינד, ובסדרי עדיפויות לא נכונים. אני סבורה כי קשיים אלו משותפים לאנשים רבים שעושים צעדיהם בדרך רוחנית כלשהי, או בחיפוש אחר שלווה נפשית רבה יותר. אז כרגיל, בואו נצלול.

אני גרה בבית בגדרה כבר שבועיים וחצי. זה אמנם לא הרבה זמן, אך כן אפשר לחוש בתהליך מסוים שאני עוברת. כבר עברתי את ההסתגלות למגורים בבית משותף למספר אנשים העוברים כל אחד מסע אישי משלו, כבר הבנתי איפה מדליקים את כל האורות בבית הענק הזה, ואפילו לאיזה מחסן להחזיר איזה מגב ואיזה סמרטוט אחרי הנקיונות (תאמינו לי – זה לא כזה פשוט). כבר השתתפתי בלא מעט מדיטציות ומפגשי sharing, ארוחות משותפות, ושיחות אישיות. אפשר לומר שאני מתחילה להכיר את שפת המקום, את הקודים ההתנהגותיים, ואת מה שמצופה ממני כדיירת כאן. אם לומר את האמת, ממש לא מצופה ממני הרבה. אמנה (מנהלת המרכז) הסבירה לי כבר מספר פעמים, שמדובר בהתחייבות פנימית שלי לתהליך של עצמי. אני בוחרת אם להגיע למדיטציה, למפגש שרינג, לארוחה או לכל דבר אחר. זו אחריות שלי, הקשורה לאופן שבו אני מתעדפת את הדברים בחיי. אחריות אישית, זה שם המשחק כאן.

על פניו זה נשמע נעים וקליל. אין כמו חופש ובחירה חופשית, הלא כן? אך האמת היא, שלי זה קשה. פתאום אני נתקלת בסיטואציות שמאתגרות אותי מאוד, ומציבות אותי בקונפליקט מול המחויבות האישית שלי לתהליך העומק שאני רוצה לעבור כאן, אל מול רצונות ותשוקות שיש לי. אשתדל לגעת בקשיים אלו, בלי ביקורת עצמית ושיפוטיות.

למשל, הקונפליקט בין הרצון שלי להשקיע באהבה החדשה שמתפתחת בחיים שלי, לבין המחויבות שלי כאן בבית. באחד הימים, נסעתי איתו לטייל בים המלח, ובאופן ספונטני, בילינו יחד את הלילה. בבוקר, פספסתי מחויבות שהייתה לי בבית בשעה 10:00. מבלי להודיע. מאוד לא אופייני! אמנה כעסה עליי. לראשונה מאז שהגעתי לכאן. היא התאכזבה מכך שלא מילאתי את המחויבות שלי, ונוצר בינינו קונפליקט. אני לא אוהבת קונפליקטים ומנסה לברוח מהם כמו מאש. אבל כמו שאמנה אמרה לי באחת משיחותינו האישיות – כמו שאני לא אוהבת קונפליקטים, ככה אני גם מעולה בלייצר אותם. וזה כל כך מדויק. בכל אופן, אמנה הציבה בפניי מראה כשניהלנו שיחה אישית על מה שקרה. היא שיקפה לי שלא נראה שאני אכן רוצה להקים עסק משלי, או להשקיע בדרך ההתפתחות האישית שלי – כי אני מתעסקת כל הזמן ברומנטיקה ואהבה. היא אמרה שאני עסוקה המון בגברים, ונותנת להם להסיט לי את הפוקוס מעצמי והשאיפות שלי. הבחירה שלי להציב את האהבה במקום הראשון, היא מאוד נוכחת ומפריעה לשאר התחומים בחיי. וזה נכון.

באחת משיחות הsharing, ותהרגו אותי אבל אני לא זוכרת באיזה הקשר, איציק (שמנהל את הsharing) אמר לי משהו על "המאמץ הנכון". הוא הזמין אותי לקרוא על זה ולבדוק איפה זה פוגש אותי. עברו כמה ימים, ובשיחה עם אמנה התוודתי שעדיין לא טרחתי לעשות גוגל כדי לבדוק מה זה אומר "המאמץ הנכון". אמרתי לה שזה לא אופייני לי. גם כי אני מאוד סקרנית מטבעי, וגם כי מאוד מתאים לי לחפש תשובות בחיפוש הרוחני שלי, להתפתח, ללמוד, לרכוש כלים. אבל הפעם לא טרחתי. האמת, שרק לפני כתיבת שורות אלו חיפשתי את פירוש המושג. אשאיר לכם לחפש מה משמעות "המאמץ הנכון" בבודהיזם. אני רק משתמשת בו כדי להמחיש איך לפעמים אנחנו הולכים או הולכות לאיבוד בשביל הרוחני. איך לא טרחתי אפילו לבדוק על מושג שניתן לי במתנה בשיחה עם איציק, והתרכזתי בדברים אחרים?

הפיתויים, המחסומים והפחדים בדרך – הם רבים, ועלולים לעכב או אף להכשיל אותנו. אני חושבת שבראש ובראשונה חשוב להכיר במה שמעכב אותנו בדרך. להודות בכך שקשה לנו עם X או עם Y. שמדובר במשהו שלא תורם לנו במאמץ אל עבר חיים מאוזנים ושלווים יותר.

לא קל לי להודות שהאובססיה שלי לאהבה מעכבת אותי. שהרצון שלי לתת ולקבל אהבה הוא למעשה דפוס שלא משרת אותי כרגע. אך ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שכדי לממש את מטרת העל שלי – להפוך את עצמי לאישה חזקה ועצמאית (גם פיננסית) – עליי לשים בצד סיפורי התאהבות ונסיעות ספונטניות ללילה שלם בים המלח. אני נדרשת לצלול כרגע אל מסגרת, אל עשייה רצופה, אל למידה אינסופית של כלים, אל עבודה שעשויה להיות קצת סיזיפית. כרגע, הגיע הזמן לעבור מרעיונות, למעשים. אני נדרשת לפעולה.

זה בסדר שהכל יקרה לאט לאט. זה בסדר שלא ארוץ בכל הכוח מיד על ההתחלה. וזה בסדר שלא אעבוד 10 שעות ביום, אם זה יותר מדי עבורי כרגע. אך כן הגיע הזמן להוריד את הרגל מדוושת הגז, של המכונית הלא נכונה. לעבור לרכב אחר, שיוביל אותי אל הגשמת המטרות שלי. זה לא אומר מבחינתי שעליי לוותר לחלוטין על נוכחות האהבה בחיי. זה כן אומר שקודם כל, אני רוצה להעצים את נוכחות האהבה העצמית שלי. להשקיע בעצמי ובטיפוח הפנימי שלי (טיפוח נפשי, פעילות ספורטיבית, אכילה נכונה ומודעת וכו'), על מנת שתהיה לי אנרגיה לריצת המרתון הזו. וכן, זה גם בסדר לאהוב מישהו אחר. פשוט לא באינטנסיביות כל כך גדולה. זה בסדר להיפגש איתו מדי פעם, לדבר, להכיר לאט לאט, ולראות לאן הרוח נושבת. אך אני לא רוצה, ולא מוכנה, שגבר שאני מכירה פחות משבועיים, יהפוך להיות הפוקוס של החיים שלי, ויצור לי קונפליקט עם מחויבויות עומק שלקחתי על עצמי.

אז הורדתי מינונים של נוכחות האהבה הרומנטית בחיי. למשל – במקום לבלות עכשיו סוף שבוע משותף בירושלים, אני נמצאת בגדרה וכותבת את המילים שאתם קוראים ממש עכשיו. החלטתי להתמקד בדרך שלי, ולהיכנס חזרה לשגרה של מדיטציות, יצירה, למידה ועבודה. הבנתי, שהשגרה הזאת היא שתביא לי את ההצלחות שאני מבקשת לעצמי. בלעדיה, זה פשוט לא יקרה.

אני לא אומרת לרגע, שזה קל. יש חריקות בדרך. גם אם איציק אמר לי בפירוש מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהקונפליקט הזה – לרשום את כל המשימות שלי על דף, ופשוט לעשות אותן – עדיין מצאתי את עצמי במוצאי שבת נפגשת עם האהוב החדש. ושוב, זה נגרר לעוד לילה. ושוב, לא הגעתי בבוקר למדיטציה. ושוב, דחיתי פגישה עם אמנה.

אז מה אני בעצם אומרת? שהדרך הרוחנית יכולה להיות עקלקלה. ורצופת פיתויים. לכל אחד ואחת מאיתנו מדובר בגורמים אחרים שמפריעים לנו בדרך למטרות שלנו. ראשית, עלינו לזהות את הגורמים הללו. ושנית, עלינו לתעדף בצורה נכונה את האלמנטים השונים בחיינו, בצורה שתקדם את המטרות שהצבנו לעצמנו. אני ממליצה בהקשר הזה, להיות בהקשבה לאנשים שאוהבים אותנו ומלווים אותנו בתהליך, כי יש להם נטייה לשקף לנו אם אנחנו מרכזים את המאמצים שלנו במקום שלא בהכרח מקדם אותנו. וכל זאת, תוך כדי הרבה אהבה עצמית ומתן חיבוקים לעצמנו. בלי לשפוט, בלי לכעוס, בלי להלקות את עצמנו, ובלי להתמרמר.

אשמח לשמוע אם גם אתם חוויתם תחושה של התפזרות או התרחקות מהמטרות שלכם, ואיך התמודדתם עם זה?

אני כאן לכל תגובה, שיתוף או שאלה.

אור ואהבה,
שלי