יום רביעי, 13 במאי, 9 בבוקר. אני יושבת בחצר של ההוסטל בו התגוררתי, בשכונת נווה צדק הפסטורלית בתל אביב. הגעתי לשם אחרי שעזבתי את הדירה שהייתה לי לבית בשבע השנים האחרונות וחיפשתי שכירות זולה בעיר. באתי להוסטל אחרי פרידה קשה, פיטורין מהעבודה, וסיום החוזה בדירתי. לכאורה, הכי אבודה שאפשר. אך האמת היא שתקופת הקורונה לגמרי פתחה לי את הצ'אקרות והביאה איתה הזדמנויות מדהימות. לא הסתכלתי על כל האובדן הזה כמשבר, אלא כהזדמנות לבחון את חיי, ולהתחיל לגמרי מחדש.

נחזור לשעה 9 בבוקר. ישבתי וחיפשתי בקדחתנות דירה אליה אוכל לעבור, וכמעט הרמתי כבר ידיים. החלטתי לשלוח הודעה ולעדכן קולגה שלי – שאת הקורס האינטרנטי שלה אני משווקת – שאני לא ממש מתקדמת בשיווק בגלל חיפוש הדירה והעובדה שעוד לא התמקמתי. "אני לא ממש פנויה לעבודה, לגמרי שקועה בלחפש לי בית", כתבתי לה. התשובה הקצרה שלה, שינתה לגמרי את מסלול העניינים. "שלי, תנשמי עמוק. תסתכלי על הלינק הזה, ופשוט תסעי. בלי שאלות. את תעופי על המקום הזה". נכנסתי ללינק המצורף, לאתר של "כאן ועכשיו" ותוך כמה דקות היה לי ברור שזה היעד הבא שלי.

מיד התקשרתי לאמנה, שמספר הטלפון שלה הופיע באתר, ושאלתי אם אפשר להגיע כבר יומיים אחר כך. "בוודאי", הייתה תשובתה. נשמתי לרווחה. הבנתי שצפויה לי הרפתקה מעניינת, בגדרה הנידחת. כשהגעתי יומיים אחר כך לכתובת של המקום, הייתי בשוק. אמנם ראיתי את התמונות באתר, אך בכל זאת הבית הצליח להפתיע אותי. בוורלי הילס באמצע גדרה. ממש ככה. צלצלתי באינטרקום, ואמנה פתחה לי את השער. נכנסתי בחיוך מבויש, והיא מיד הובילה אותי לחדר שלי. התאהבתי. במצעים הלבנים והנעימים, המגבות המגולגלות בחן על המיטה, הארון העצום, שולחן העבודה בסגנון וינטג', התריסים החשמליים שכשפתחתי אותם נגלה נוף ירוק ועוצר נשימה, וכמובן – השירותים והמקלחת! כמה זמן לא היו לי שירותים ומקלחת פרטיים בתוך החדר. לאחר מכן, אמנה הובילה אותי ברחבי הבית רחב המימדים – מטבח ענק, חדר אוכל שלא היה מבייש מלון חמישה כוכבים, חללי מדיטציה מרווחים, גינה מקסימה, פינות ישיבה בחוץ ובפנים וסלון מיוחד. הבית היה כל כך נקי שכמעט הסתנוורתי מהרצפה. מיד שמתי לב שאין טלוויזיה, וזה גרם לי להתאהב בבית אפילו יותר. כנראה שפה, זמן זה אכן דבר מקודש.

אחרי הסיור נכנסתי לחדר, הנחתי את המחשב הנייד שלי על שולחן העבודה, את היומן והמחברות שלי על אדן החלון, והכנסתי את הבגדים לארון. בתום הטקס הקצר הזה כבר הרגשתי כאילו אני גרה כאן שנים. ירדתי במדרגות לכיוון חדר האוכל, וניחוחות ארוחת הצהריים כבר התגנבו לאפי. בעת כתיבת שורות אלה, אני גרה כאן כבר ארבעה ימים, ועדיין מתפעלת בכל פעם מכמה שהאוכל טעים. בארוחת הצהריים הכרתי את שאר דיירי הבית, וקל היה לשים לב לכמה שהאנרגיה קלילה ונעימה. מורגש שמדובר באנשים ייחודיים שעוברים תהליך אישי של התפתחות ומודעות. איך שמחתי להיות חלק מהם.

כל כך הרבה שנים חיפשתי חוויות רוחניות וחברתיות ברחבי העולם. נסעתי להודו, לתאילנד, לריטריטים שונים. והנה, מצאתי את מה שחיפשתי בהודו, ב…גדרה? מדיטציות, שיח מעמיק, התבוננות פנימה, עבודה עצמית – רק בסטייל! עם מגבות לבנות ונקיות מגולגלות על המיטה. מה רע?

עם זאת, לא הכל ורדים ושושנים. סוף השבוע לא היה ממש קל, כי מלבד הארוחות המשותפות וסשן השרינג (שיתוף) שנערך בערב, כמעט לא הרגשתי בנוכחות האנשים בבית. בשל תקופת הקורונה, בסופי השבוע לא מתקיימות פעילויות וסדנאות. כל אחת ואחד היו עסוקים בענייניהם, ואני עוד הרגשתי שאני רוצה להתאקלם בבית ולא לצלול לעיסוקיי. אחרי תקופה בהוסטל בו תמיד הייתי מוקפת באנשים – שיחות, רעש, התרחשות, אקשן – הרגשתי די בודדה. ומיד פניתי אל "החוץ". במקום להתבונן במה שאני חשה, ולעבד אירועים שקרו לי לפני שהגעתי ל"כאן ועכשיו" (ותאמינו לי – אני יודעת לייצר דרמה, בעיקר בהוסטל עם המון צעירים כמוני), ניסיתי לברוח לשיחות טלפון עם אנשים, ותעסוקה חיצונית. בסשן השרינג במוצאי שבת, שיתפתי בתחושה, וזכיתי להתבונן ביחד עם הקבוצה בבריחה שלי החוצה. כל כך שמחתי על כך שאני נמצאת במרחב בו יש לי הזדמנות להתבונן – לעצור לרגע, ולשים לב לדפוסים שלי, לפעולות שלי, למה שמניע אותי. כל כך לא מובן מאליו.

אשמח שתעקבו אחרי המשך התהליך שלי בתוכנית האישית ב"כאן ועכשיו". בפוסט הבא אספר על המדיטציות המיוחדות שמתקיימות כאן פעמיים ביום, הליווי העסקי הצמוד שאני זוכה לו במסגרת התוכנית האישית, ועוד הפתעות.

מאוד אשמח לשמוע מה חשבתם על השיתוף שלי, ולענות על כל שאלה ממש כאן בתגובות.

–        שלי –