עד כה שיתפתי בחווית ההגעה שלי ל"כאן ועכשיו", סיפרתי לכם על השבוע הראשון שלי בגדרה, ותיארתי את המדיטציות והליווי העסקי שאני עוברת כחלק מהתוכנית האישית שלי. הפעם אשתף חלק מהדינמיקה שמתקיימת בבית, וארחיב מעט יותר על שיחות השיתוף היומיות שמתקיימות בו.

בבית הקסום ברחוב פינס 44 בגדרה, גרים כיום חמישה דיירים – אמנה (מנהלת הבית), סיני, שירז, אליאונורה ואנוכי. מלבדי, שאר הדיירים גרים כאן כבר במשך תקופה ארוכה – בין מספר חודשים למספר שנים.

אני הגעתי לפני קצת יותר משבוע (ממש בקרוב חוגגת שבועיים – הזמן טס כשנהנים), והכניסה שלי לבית השפיעה כמובן על הדינמיקה.

בשיחות הsharing שמתקיימות בכל ערב ב20:00 (כרגע, בשל הקורונה, בzoom), בהן משתתפים דיירי הבית ואנשים נוספים מקהילת "כאן ועכשיו" – ייצא לנו לדבר מעט על כניסתי לבית. בשל השמירה על הדיסקרטיות בשרינג, לא אוכל לפרט מה נאמר, אך אגיד שבמהלך הסשנים הייתה התייחסות לרגשות שצפו עקב כניסתי לבית, שהיוותה טריגר עבורי. השיתופים בנושא הפעילו אצלי כפתורים של חוסר בטחון וגרמו לי לתחושה שאני לא רצויה. תחושות אלו חתרו תחת האופוריה שהרגשתי מאז שהגעתי לבית.

העלתי במהלך הsharing את חווית הדחייה הזו, ואיציק (שמנהל את השיח בכל ערב) הסביר לי שהדבר לא קשור אליי, אלא לדפוסים ותחושות של אנשים עם אנשים חדשים שמגיעים למרחב. הוא שיקף כי כפי שהדפוסים שלהם עולים על פני השטח, כך עולה גם הדפוס שלי של תחושת חוסר בטחון ופקפוק במקום שאני תופסת.

באותה שיחה שיתפתי שלא פשוט לי להרגיש שאני צריכה "ללכת על ביצים" בבית: לשים לב בכל פעם שזכרתי לשטוף את הכוס, לבחון איך אני מתנהלת כשאני מזמינה חבר/ה לבקר, לבדוק שאני תמיד מכבה כל אור שהדלקתי, שומרת על השקט בלילה ועוד.

איציק שיקף בחוכמה, שאין מדובר בהליכה על ביצים, אלא פשוט בצורך להתנהל בעירנות ומודעות להתנהלות שלי בבית חדשה ובסביבה של אנשים נוספים. הוא גרם לי להבין שיש לי הזדמנות פז לתרגל חיים משותפים, הקשבה לאחר/ת, ומודעות עצמית. דברים שלפעמים, אני פחות טובה בהם.

מבחינתי, הדינמיקה שצפה בשרינג, הייתה לא פשוטה. אך בחרתי שלא להתכנס לתוך עצמי או לנסות "לתפוס פחות מקום", אלא להמשיך להיות עצמי, ולנסות במקביל להתנהל בערנות לתחושות שאני מייצרת אצל שאר הנוכחים בבית.

מהסיפור הזה למדתי תובנה חשובה. תובנה שאולי כבר ידעתי, אך היה מאוד משמעותי לחוות אותה בצורה כל כך חיה, תוך כדי שיקוף מגורם חיצוני (להלן: איציק). למדתי שלא הכל קשור אליי. שיש לאנשים דפוסים, מחשבות ורגשות שמפעילים אותם, שאין להם שום קשר אליי, גם אם אני חלק מהסיטואיציה (או אפילו הטריגר לסיטואיציה). אין זה אומר שאין לי אחריות לפעול בערנות וברגישות לסביבה שלי, אך זה בהחלט אומר שזה לא צריך לערער את המקום הבטוח שלי, שהוא פנימי ובלתי תלוי באחרים (לפחות כך הוא צריך להיות לתפיסתי).

אני כל כך שמחה שבחרתי להמשיך להביא את עצמי, ולא להכנס למחשבות שאני לא רצויה. אני שמחה שלא התרחקתי מאנשים עקב השיתופים שלהם, ושאני מנסה עדיין לייצר קשרים משמעותיים איתם. זו בחירה מאוד משמעותית עבורי, כמי שיש לה לא מעט issues כשזה מגיע ליצירת קשר אינטימי ואמיתי.

חשוב לי להדגיש שלטעמי, שיחות הsharing הן כל כך מהותיות לחוויה שלנו כאן בבית ולהתפתחות האישית שלנו. הן מאפשרות מרחב עיבוד של היום שעברנו, של התחושות שאנחנו מרגישות ומרגישים, ומזמנות פתח ללמידה וצמיחה. לשמוע שיתופים של אחרים, ולשתף בעצמנו, מאוד מעצים את הלמידה בתהליך המודעות העצמית. אני מוצאת את עצמי מחכה בכל יום לשעה 20:00, כדי שאוכל לפרוק, להתייעץ, וללמוד משאר הקהילה. וזה כלל לא מובן מאליו שקבוצת אנשים שלא בהכרח מכירים לעומק יכולים לשתף בכזו רמה של פתיחות.

אז נכון, לא הכל דבש בבית. ולפעמים אני מרגישה קצת "בחוץ". זה לא משנה את זה שהמסע שלי כאן הוא עוצמתי ומדהים, ושאני לגמרי מרגישה שאני נמצאת, אולי לראשונה בחיי, בדיוק במקום הנכון.

אשמח לשמוע אם חוויתם חוויות דומות בדינמיקה חברתית, ואם כן – איך התמודדתם איתן?

אני כרגיל כאן לתגובות, שיתופים ושאלות.

אור ואהבה,

שלי.